הודעה לבעלי האתר
פרק י"ג
ניו יורק, 2017
דניאל בראון טרק את דלת המונית. המזוודות עמדו לידו, והנהג הפליג לדרכו.
הוא לא אהב להשאיר את מכוניתו בחניון העמוס של שדה התעופה. תמיד חשש שעלול לקרות לה משהו.
מכוניות הפאר ששכר בהיותו בחו"ל סיפקו את רצונו היטב.
הבית התקרב יחד עם פסיעותיו. מהר מאוד עמד לפני דלת המתכת האפורה. ידו היססה לשנייה לפני הנקישה, ואז הורמה בהחלטיות.
הוא יעשה כמיטב יכולתו להפוך את שהייתו הקצרה בבית לנעימה ורגועה.
הדלת נפתחה בפתאומיות. אשתו עמדה שם, סוקרת אותו בדממה מחרישת אוזניים.
"כנס". הורתה קצרות וסגרה את הדלת. הוא פסע אחריה נבוך מעט.
היא התיישבה על הכורסה בסלון, מצפה ממנו להתיישב מולה.
דניאל העמיד את המזוודות לידו, ותפס את מקומו.
קלרה לא נתנה לשתיקה לשרוד יותר מדי.
"הבת שלך לא הייתה הלילה בבית". היא אמרה בקול טעון.
"הבת שלנו", הוא תיקן מתוך הרגל.
"אתה מתמקד בשטויות! אולי אני צריכה לחזור שוב, כדי שתקלוט? שרון לא הייתה הלילה בבית!"
"כנראה ישנה אצל חברה או משהו בסגנון". הפטיר דניאל כלאחר יד וכבר תפס בידית המזוודה, נכון לקום ממקומו.
קלרה מיקדה מבטה על ידו חזק כל כך, עד שחשש שעיניה יצאו ממקומן. היא הייתה עייפה, ועם זאת נחושה, כלביאה הנלחמת על גוריה.
"הרשה לי להזכיר לך", היא סיננה מבין שיניה ההדוקות. "הבת שלי לא בדיוק חברותית במיוחד. יותר נכון לומר שחייזרים ינחתו בחצר שלנו לפני שחברה שלה תדרוך על המפתן." היא עצרה לרגע, לגמה אוויר והמשיכה: "אני יכולה להבטיח לך. אם שרון לא הייתה בבית, סביר להניח שלא נשמח לשמוע איפה היא כן בחרה לבלות לילה".
דניאל פכר את ידיו בחוסר אונים. "קלרה, אמנם אני אביה, אך אני בקושי מכיר את הילדה. אין לי שמץ של מושג מה היא עושה ביום יום, מה התחביבים שלה. את אימא שלה, ואת תטפלי בזה על הצד הטוב ביותר". הוא פתח את רוכסן המזוודה, וכמעט הוציא את המתנה שקנה לרעייתו. המתנה שהצילה אותו מהדיונים הללו.
עיניה של קלרה רשפו. המסר שנבט מהן היה החלטי.
לא הפעם. הוא לא יתחמק מזה כל כך בקלות.
"דברת איתה? איפה היא?" הוא היה מוכן לקרב. מעולם לא ראה את קלרה במצב כזה קודם.
"דברתי איתה, אם אפשר לקרוא לזה שיחה. היא מלמלה תירוץ קלוש שאינני זוכרת אפילו".
"אז אקח חוקר פרטי. אני מכיר את המעולים שבתחום. הם עזרו לי לחקור את העסקה ההיא ברומניה, זוכרת?" לפתע היה דניאל נדיב מאוד ולהוט לרצות.
קלרה נענעה בראשה בעצב. עיניה חזרו להיות כבויות. "אני חוששת שאיבדתי אותה, דניאל. היא לא שרון יותר, הילדה הטובה שגידלתי".
ברוקלין, 2017
האינטרקום המקשר בין הבייסמנט לדירה למעלה צפצף. לאה גיששה בידיה בעיניים עצומות, ולחצה על המתג.
"גוד איבנינג, לאה", התנשא קולה של גולדי. "אנחנו אוכלים כעת ארוחת ערב בשרית. רוצה שמישהו ידפוק אצלך, לתת לך מנה? אל תדאגי, יש בשפע".
לאה בדקה את המצב. היא לא אכלה כלום ביום האחרון. היא רעבה. ממש רעבה.
קולה הרם של גולדי נשמע בחלל היחידה לעוד כמה משפטים מתנגנים. אחרי דקה, כבר הייתה לאה שקועה בלעיסת המזון הרך. טעים מאוד, יש לציין. האישה הזאת מבשלת טוב.
הטלפון צלצל. רחלי על הקו. "אמא, מה הקו החינוכי שלך לגבי ילד סרבן שלא מוכן ללכת לישון?" היא שאלה. לאה יכלה להבין שהיא כבר מותשת.
"יש לי קו חינוכי ברור. תשלחי אותו לטלפון".
אחרי אין ספור הבטחות, דיבורים ומלמולים מסכמים, חזרה לאה לאוכל. הוא איבד מטעמו לפתע, ונעשה תפל מעט. בפעם המי- יודע- כמה היא תהתה שוב עד כמה היה נכון הצעד שעשתה. לעזוב את כל ילדיה לזמן בלתי ידוע. אמנם, המטרה נעלה, בכך אין ספק.
אך משהו קטן ועקשן בתוכה עדיין חשב שהיא רצתה לברוח קצת, לנפוש. היא הסכימה אתו למחצה. אחרי הכול, הם שאלו רב ולא פעלו בפזיזות.
השעון הבהיר לה שהערב עדיין בשיאו. היא ניערה את בגדיה הקמוטים, עטתה על גופה סריג דק ויצאה. היא חייבת לחשוב קצת.
זוג נשים צעירות מפטפטות באנגלית מתגלגלת לכד את תשומת ליבה. היא הביטה עליהן, נזכרת בימיה הראשונים כאישה נשואה טריה.
הם כבר היו בארץ, בדירה הקטנה ששכרו בשכונה נידחת בירושלים. הכסף המועט שהיה להם לא איפשר מגורים בשכונה מרובת אוכלוסיה אמריקאית, או לפחות צעירה. שכניהם היו זקנים נרגנים, שהלכו לישון בשקיעה. כל דיבור חלוש, או אפילו פסיעות שקטות בחדר המדרגות הישן גרמו להם לצאת החוצה עם הפיג'מה המשובצת ולשאת קולם בצעקות רמות.
מאוחר יותר הגיעו הילדים, ואז השכנים השתגעו לגמרי. היא עדיין לא התברגה בעבודה קבועה, ומשכורתה המצומקת לא היוותה עילה מספקת למעבר לשכונה צעירה יותר.
היום היא יודעת שאילולי יונתן וסבלנותו הרבה, העניינים היו נעשים גרועים יותר.
נכון, היום הם גרים בשכונה מבוססת, בבית נעים בבעלותם. למרות כל זאת, השנים הראשונות שלה ללא נפש חיה תומכת לא יישכחו. כנראה לעולם.
| ||
הוסף תגובה