הודעה לבעלי האתר
פרק ח'
שנה קודם:
תיקה המנצנץ של לילי סנוור את עיניה של אן לרגע. היא הסיטה מבטה בבת אחת, והגיבה בטון תקיף, חוזרת על שאלתה: "מה את עושה כאן?"
"איזה צירוף מקרים!!" לילי שילחה לחלל האוויר קריאת התפעלות מעושה.
""אני שואלת עוד פעם. מה את עושה כאן?"
"אה, את לא מבינה!" לילי מתחה את רגליה על הספסל. "הנהג שלנו עוד לא מכיר את העיר כמו שצריך, אז הוא הגיע לשכונה הזאת. פתאום ראיתי אותך על הספסל, אז אמרתי לו לעצור. את גרה כאן?"
לפתע תקפה את אן עייפות גדולה. היא הנהנה בראשה, והצביעה על בית חד קומתי נאה ממול.
לילי סקרה אותו. הבית שידר חמימות משפחתית. למרות שהוא לא היה לטעמה. היא הייתה הולכת על משהו אלגנטי יותר, בעל קו נקי וחלק.
"מה ההורים שלך עושים?" שאלה לילי בהתעניינות.
"אבא שלי עיתונאי מפורסם". הייתה גאווה בקולה. "הוא חוקר שחיתויות אצל בעלי הון ופוליטיקאים".
לפתע היא קלטה עם מי היא מדברת.
"אויש, כמובן שלא רמזתי כלום על אבא שלך. מקווה שהבנת אותי נכון".
"Don't worry, everything is fine." (אל תדאגי, הכול בסדר.) פטרה אותה לילי בקלילות. "תאמיני לי, אין לי מושג מה הולך בעסקים שלו, וגם לא כל כך מעניין אותי. אני בעיקר עסוקה בלבזבז את מה שהוא מרוויח". היא צחקה בלבביות.
אן נשמה לרווחה. משום מה, הרגיש לה שלא יהיה נכון לפגוע בלילי, עם כל קלילותה וסלחנותה.
"עוד לא הספקתי להכיר את החנויות כאן". אמרה לילי. "בקליפורניה, היינו הולכות כמה פעמים בשבוע לסיבובי קניות. היינו חבורה שלמה. עשינו המון ביחד".
היא הוציאה את הפלאפון מכיסה, והראתה לאן כמה תמונות.
כולן נראו שם כאילו יצאו מפס ייצור כלשהו, בלי טעם ייחודי. אביזרים יוקרתיים, חולצות ממותגות.
"מה מצאת בי?" פלטה אן לפתע, "עכשיו אני רואה שחברותייך הקודמות שונות ממני. אם הן סוג החברות שהיית רוצה לרכוש לעצמך, לא חסרות בנות בכיתה שהיו מוכנות ללכת איתך לקניות בשמחה".
"עזבי אותן!" לילי משכה בכתפה. "נמאס כבר! כל היום הן מדברות על אותם דברים. איזה חנות פתחו, מי שילמה יותר על התיק, הורים של מי עושים יותר כסף"...
"כשעברנו הנה, החלטתי שאנסה להתחבר לבנות מסוג אחר, שונות. שיש להן עוד כמה פרפרים בראש". היא חייכה.
לרגע שררה ביניהן שתיקה, ואז סובבה לילי את ראשה. "ג'קי קורא לי. הוא צריך כבר להסיע את אבא שלי. היום בחמש וחצי נאסוף אותך. את חייבת להכיר לי את כל החנויות. הסבר פנייך לתייר!" היא קרצה ונעלמה. עקבי נעליה עוד רעשו, בדממה ששררה ברחוב.
ברגע אחר, אן הייתה מתבלבלת לחלוטין.
השיחה שעשתה עם דודתה יולי, סייעה לה להבין מה היא צריכה לעשות עכשיו, והיא קמה בהחלטיות ממקומה.
בית החולים, ניו יורק, 2017:
מחט האינפוזיה הציק לה. היא ניסתה להסתובב במיטה, על מנת שתצליח לקרוא כמו שצריך.
אמא קנתה לה ספר שהיא ממש רצתה, אי אז, לפני יובל בערך. אבל הוא היה יקר מדי.
כנראה אחרי מאבק על החיים, מקבלים פרופורציות. מבינים שאין כזה דבר יקר מדי, לבד מהחיים עצמם.
בית החולים היה שקט בשעת צהרים מוקדמת זאת. חילופי משמרות היו לפני שעה קלה, ארוחת צהרים גם כן, וביקורי משפחות היו אמורים להיות כמה שעות מאוחר יותר.
אולי לכן המהומה שנשמעה במסדרון הכפילה את עצמה פי כמה. חולים סקרניים הציצו מדלתות החדרים, אחיות מבוהלות השתדלו להיבלע בעמדתן, ורק איש הביטחון עמד באמצע המסדרון, וניסה לשלוט ברוחו.
"ילדה, אני מסביר לך בפעם המאה! אין עכשיו ביקורים! תבואי יותר מאוחר. אין צורך להעמיד את המחלקה כולה על הרגליים!"
"סליחה, אדוני, אני לא יכולה לבוא יותר מאוחר, יש לי מבחן מחר! הגעתי במיוחד ממרחק, מיד אחרי בית הספר". הקול ניסה להיות מנומס, ללא הצלחה מיוחדת.
"תאמיני לי, גברתי החצופה, אם הייתי יודע מי את, ההורים שלך היו זוכים לשיחה ממני, עוד היום! מה זה החינוך הזה?! שעות ביקור הן ברזל! מספיק מהומה עושים המבקרים בשעות המיועדות להם. אם ניתן לכל ארחי פרחי להיכנס כרצונו, המצב כאן יהיה קטסטרופלי!"
"אתם רק יכולים לבדוק מה המצב שלה? אם היא ישנה, אני אלך, מבטיחה!" הקול התנשף. "אני מחפשת את אן ויליאמסון".
אן, שהקשיבה בחצי אוזן למתחולל בחוץ, קמה ממקומה באחת. היא סחבה אחריה את עמוד האינפוזיה, נעלי הבית שלה עשו רעש קולני במיוחד בדרכה לדלתות המחלקה.
"אני מצטערת על הבלאגן". היא אמרה בכנות. "אדוני המאבטח, זה בסדר, היא בת כיתתי, אני אקח אותה לחדר". ועוד לפני שהספיק לומר מילה, הסתובבו שתיהן במהירות ונכנסו אל החדר.
אן התיישבה על המיטה, מחווה על הכורסה הקטנה, לא שוכחת את נימוסיה.
זאת לא הייתה לילי.
"מה את עושה כאן? ואיך את הראשונה שמבקרת אותי?"
תיקה המנצנץ של לילי סנוור את עיניה של אן לרגע. היא הסיטה מבטה בבת אחת, והגיבה בטון תקיף, חוזרת על שאלתה: "מה את עושה כאן?"
"איזה צירוף מקרים!!" לילי שילחה לחלל האוויר קריאת התפעלות מעושה.
""אני שואלת עוד פעם. מה את עושה כאן?"
"אה, את לא מבינה!" לילי מתחה את רגליה על הספסל. "הנהג שלנו עוד לא מכיר את העיר כמו שצריך, אז הוא הגיע לשכונה הזאת. פתאום ראיתי אותך על הספסל, אז אמרתי לו לעצור. את גרה כאן?"
לפתע תקפה את אן עייפות גדולה. היא הנהנה בראשה, והצביעה על בית חד קומתי נאה ממול.
לילי סקרה אותו. הבית שידר חמימות משפחתית. למרות שהוא לא היה לטעמה. היא הייתה הולכת על משהו אלגנטי יותר, בעל קו נקי וחלק.
"מה ההורים שלך עושים?" שאלה לילי בהתעניינות.
"אבא שלי עיתונאי מפורסם". הייתה גאווה בקולה. "הוא חוקר שחיתויות אצל בעלי הון ופוליטיקאים".
לפתע היא קלטה עם מי היא מדברת.
"אויש, כמובן שלא רמזתי כלום על אבא שלך. מקווה שהבנת אותי נכון".
"Don't worry, everything is fine." (אל תדאגי, הכול בסדר.) פטרה אותה לילי בקלילות. "תאמיני לי, אין לי מושג מה הולך בעסקים שלו, וגם לא כל כך מעניין אותי. אני בעיקר עסוקה בלבזבז את מה שהוא מרוויח". היא צחקה בלבביות.
אן נשמה לרווחה. משום מה, הרגיש לה שלא יהיה נכון לפגוע בלילי, עם כל קלילותה וסלחנותה.
"עוד לא הספקתי להכיר את החנויות כאן". אמרה לילי. "בקליפורניה, היינו הולכות כמה פעמים בשבוע לסיבובי קניות. היינו חבורה שלמה. עשינו המון ביחד".
היא הוציאה את הפלאפון מכיסה, והראתה לאן כמה תמונות.
כולן נראו שם כאילו יצאו מפס ייצור כלשהו, בלי טעם ייחודי. אביזרים יוקרתיים, חולצות ממותגות.
"מה מצאת בי?" פלטה אן לפתע, "עכשיו אני רואה שחברותייך הקודמות שונות ממני. אם הן סוג החברות שהיית רוצה לרכוש לעצמך, לא חסרות בנות בכיתה שהיו מוכנות ללכת איתך לקניות בשמחה".
"עזבי אותן!" לילי משכה בכתפה. "נמאס כבר! כל היום הן מדברות על אותם דברים. איזה חנות פתחו, מי שילמה יותר על התיק, הורים של מי עושים יותר כסף"...
"כשעברנו הנה, החלטתי שאנסה להתחבר לבנות מסוג אחר, שונות. שיש להן עוד כמה פרפרים בראש". היא חייכה.
לרגע שררה ביניהן שתיקה, ואז סובבה לילי את ראשה. "ג'קי קורא לי. הוא צריך כבר להסיע את אבא שלי. היום בחמש וחצי נאסוף אותך. את חייבת להכיר לי את כל החנויות. הסבר פנייך לתייר!" היא קרצה ונעלמה. עקבי נעליה עוד רעשו, בדממה ששררה ברחוב.
ברגע אחר, אן הייתה מתבלבלת לחלוטין.
השיחה שעשתה עם דודתה יולי, סייעה לה להבין מה היא צריכה לעשות עכשיו, והיא קמה בהחלטיות ממקומה.
בית החולים, ניו יורק, 2017:
מחט האינפוזיה הציק לה. היא ניסתה להסתובב במיטה, על מנת שתצליח לקרוא כמו שצריך.
אמא קנתה לה ספר שהיא ממש רצתה, אי אז, לפני יובל בערך. אבל הוא היה יקר מדי.
כנראה אחרי מאבק על החיים, מקבלים פרופורציות. מבינים שאין כזה דבר יקר מדי, לבד מהחיים עצמם.
בית החולים היה שקט בשעת צהרים מוקדמת זאת. חילופי משמרות היו לפני שעה קלה, ארוחת צהרים גם כן, וביקורי משפחות היו אמורים להיות כמה שעות מאוחר יותר.
אולי לכן המהומה שנשמעה במסדרון הכפילה את עצמה פי כמה. חולים סקרניים הציצו מדלתות החדרים, אחיות מבוהלות השתדלו להיבלע בעמדתן, ורק איש הביטחון עמד באמצע המסדרון, וניסה לשלוט ברוחו.
"ילדה, אני מסביר לך בפעם המאה! אין עכשיו ביקורים! תבואי יותר מאוחר. אין צורך להעמיד את המחלקה כולה על הרגליים!"
"סליחה, אדוני, אני לא יכולה לבוא יותר מאוחר, יש לי מבחן מחר! הגעתי במיוחד ממרחק, מיד אחרי בית הספר". הקול ניסה להיות מנומס, ללא הצלחה מיוחדת.
"תאמיני לי, גברתי החצופה, אם הייתי יודע מי את, ההורים שלך היו זוכים לשיחה ממני, עוד היום! מה זה החינוך הזה?! שעות ביקור הן ברזל! מספיק מהומה עושים המבקרים בשעות המיועדות להם. אם ניתן לכל ארחי פרחי להיכנס כרצונו, המצב כאן יהיה קטסטרופלי!"
"אתם רק יכולים לבדוק מה המצב שלה? אם היא ישנה, אני אלך, מבטיחה!" הקול התנשף. "אני מחפשת את אן ויליאמסון".
אן, שהקשיבה בחצי אוזן למתחולל בחוץ, קמה ממקומה באחת. היא סחבה אחריה את עמוד האינפוזיה, נעלי הבית שלה עשו רעש קולני במיוחד בדרכה לדלתות המחלקה.
"אני מצטערת על הבלאגן". היא אמרה בכנות. "אדוני המאבטח, זה בסדר, היא בת כיתתי, אני אקח אותה לחדר". ועוד לפני שהספיק לומר מילה, הסתובבו שתיהן במהירות ונכנסו אל החדר.
אן התיישבה על המיטה, מחווה על הכורסה הקטנה, לא שוכחת את נימוסיה.
זאת לא הייתה לילי.
"מה את עושה כאן? ואיך את הראשונה שמבקרת אותי?"
| ||
הוסף תגובה