הודעה לבעלי האתר
פרק י"ב
ניו יורק, 2017:
היא נכנסה הביתה בשקט, סוגרת את הדלת מאחוריה. מהמטבח היא שמעה את אימה מכינה לעצמה ארוחת בוקר.
הצעד הבא שלה הוא ללכת לישון. אחרי משמרת לילה היא עייפה במיוחד.
שרון עמדה וחיכתה ליד הדלת. הורידה את התיק, וחיפשה בכיס את הפלאפון. ההיא החזירה לה אותו בסוף, אחרי שביקשה כל כך הרבה פעמים.
הדליקה אותו.
שבע הודעות ממספר בלתי מוכר.
"איפה את?"
"הכול בסדר?"
"אני מנסה להשיג אותך מאתמול"
"תחזרי אליי"
'מעניין מיהי האימא השנייה שהחליטה להיטפל אליי...' גיחכה במרירות. 'היא תתחרט מהר מאוד'.
אחרי שיטוט קצר היא גילתה את זהות השולחת. אן וילאמסון. כמובן.
כל ההודעות סומנו כנקראות. מכיוון שלא היא הייתה זו שקראה אותן, מסתבר שהם מקדימים אותה בצעד אחד. לפחות.
השקט שרר בבית.
היא הרימה את הילקוט וצעדה בעייפות לחדרה, מתכננת לקרוס למיטה ולהשלים כמה שעות שינה טובות.
נכנסה לחדר. ניסתה לסגור את הדלת. משהו הפריע לה.
נעל בית צמרירית, שהחזיקה בתוכה רגל.
"מה את עושה בבית?" קטע קול קשה את הרהוריה. היא הרימה עייניה בבעתה.
אמא שלה.
עם מבע פנים כועס. מאוד.
ברוקלין:
הרכב דמם. הם עצרו ליד הבית. לאה התעוררה באחת.
"לאה?" פנה אליה קול במבטא אמריקאי מודגש "הגענו". היא הנהנה בראשה, ופנתה לתא המטען כדי להוציא את מזוודתה.
"לא, זה בסדר", עצרה אותה המארחת המקסימה בהינף יד. "אשלח את אחד הבנים להביא אותה. תאמיני לי, הם לא יתנגדו לגמול חסד עם אורחת מארץ ישראל".
בתנועות מהירות היא טרקה את הדלת ולחצה פעמיים על שלט הרכב.
שלפה מפתח מהצרור העמוס ששיקשק, וירדה כמה מדרגות.
הדלת נפתחה בחריקה קלה.
"זה הבייסמנט שלנו, שכל כך אוהב להכיר אנשים חדשים כל פעם מחדש".
היא טיפסה על הכיסא ופתחה את החלון לרווחה.
"קחי את המפתח. את מסובבת פעמיים כל פעם, ליתר ביטחון. יש פה עוד דלת לכניסה לבית שלנו. מחכים לך מאוד לארוחות. מוטב כולן."
האישה הזרה סקרה את החדר הקטן במבט מהיר.
"נעים מאוד, אני גולדי". המארחת רשמה את מספר הטלפון בביתה והלכה.
שקט שרר.
לאה ניערה קלות את הסדין והתיישבה.
השעה הייתה שתים עשרה בצהריים. חישוב מהיר לימד אותה שאצלם בבית הנעימות המושמעות כרגע נעות מנשימות לנחרות קלות.
יונתן יתעורר רק עוד שעה.
למרות שמאוד רצתה לישון, החליטה להמתין, ולדבר עם הילדים.
לפחות אחסוך ליונתן את הטורח בלהעיר אותם. ברור שהם מיד יקפצו מהמיטות וירוצו לטלפון עם מגוון שאלות.
חיוך מתגעגע עלה על פניה.
דפיקות מהוססות בדלת הפנימית. המזוודה שלה הגיעה. היא כמעט חיבקה אותה.
לאחר מחשבה, הוציאה את המחשב הנייד והניחה אותו על השולחן הקטן.
קליק קטן והיא התחברה למייל, שולחת הודעה קצרה: "אן, את שם?"
חיכתה כמה דקות, פותחת מיילים מהעבודה ומשיבה עליהם בזריזות.
הודעה חדשה נכנסה, בעלת שתי מילים בלבד: "מה נשמע?"
לאה הוציאה את הפלאפון וחייגה לאן. פחות אהבה להתכתב ולפגוש על המסך מילים קרות שמי יודע כמה התלבטויות עמדו מאחוריהן.
קולה מלא החיים של אן בקע מהמכשיר.
"מה נשמע, יולי?"
"אני בסדר. מה קורה איתך? נשמעת הרבה יותר טוב!"
"כן, המצב משתפר". עננה קטנה עמדה על מילותיה, ולאה, למודת דקויות, אמרה בזהירות: "אני רוצה לספר לך משהו, אך נראה לי יותר טוב שאגיד לאמא קודם. היא לידך?"
כמה רשרושים, וקול עייף שמילא את לאה ברגשות מנוגדים: "טוב לשמוע ממך, סיסטר".
"אני קרובה מתמיד". אמרה לאה, שוקלת את מילותיה אחת לאחת. "אני בארצות הברית. ליתר דיוק, ניו יורק".
שתיקה השתררה. לאה ניערה את הפלאפון, מנסה לבדוק את מצב השיחה.
"יולי, אני לא הבנתי, את כאן? ממש כאן? זו לא בדיחה או משהו?"
"מבטיחה שלא". בלי שרצתה, קולה היה משועשע משהו.
"אני מניחה שהגעת בשבילנו". אמרה אחותה קצרות ושתקה. הטלפון החליף מיקום.
"יולי, אני מצטערת, כנראה אמא קצת המומה. בכל מקרה, אני מאושרת שאת כאן, ואשמח מאוד לראות אותך אחרי כל כך הרבה שנים". העננה הקטנה ממילותיה סרה, אבל הפעם לא שמה לב לכך לאה.
היא רק ניתקה את השיחה. משהו כבד ולא כך נעים התיישב על ליבה.
קראו לו זיכרונות.
ולא מהסוג הנכון.
| ||
הוסף תגובה