הודעה לבעלי האתר
פרק ה'
שנה קודם:
"את באה אליי היום בשש, נכון?!"
"למה את חושבת?"
"אה, את מעדיפה שאני אגיע אלייך, נכון? פשוט עדיף לי לגוון."
"בואי רגע נעצור את הדו- שיח המיותר הזה." נעצה אן מבט חריף בלילי. "לא זכור לי שסיכמתי איתך משהו לגבי היום בשש!"
"לא, את לא עושה לי את זה!" לילי זייפה אנחה באותנטיות. "הבנות אמרו לי שאת אלופה באזרחות. איך אשרוד את המבחן בלי ללמוד עם מישהי?"
"הבנות סיפרו לך אולי עוד עובדה מעניינת?" שאלה אן בסתמיות וגירדה טיפקס מהשולחן. לילי שתקה. היא ידעה שזה לא יהיה קל, אבל לא התכוננה למתקפה שכזאת.
"מעולם לא למדתי למבחן עם מישהי, ואינני מתכוונת להפר את האמירה הזאת, שניה אחרי שיצאה לחלל העולם."
לילי בהתה בה בעיני עגל, פעורות לרווחה. "אני לא מבינה מה הבעיה שלך!! מגיעה בת חדשה לכיתה, מנסה להתחבר אלייך, להתיידד, היה לנו נחמד אתמול ביחד, את לא חושבת?" נעצה עיניים תובעניות בחברתה.
"זה לא משנה מה אני חושבת, את לא מבינה!" אן כמעט צרחה. "אני פשוט לא יכולה! תקבלי את זה, ותתלבשי על בת אחרת!" היא הנמיכה את קולה מעט והוסיפה: "כאילו לא ראיתי את הבנות המעריצות שמנסות להתחנף אלייך. אני לא באמת מבינה את זה. למה מכולם החלטת דווקא להיטפל לאן ויליאמסון, הבת הדחויה ביותר בכיתה? מה את פשוט לא רואה, לא שמה לב לניואנסים?!" הכיסא עלה על השולחן, התנודד לרגע ועצר. טריקת הדלת לא הפתיעה את לילי. היא הוציאה את הפלאפון מהכיס וחייגה.
"אבא, אני לא יודעת מה לעשות!"
"לילי, אני לא יכול לדבר עכשיו, אני בישיבה עסקית חשובה!"
"אבל אבא, חברה שלי ברחה לי. אני צריכה את ג'ק, שייקח אותי הביתה." שניה של שקט. "מה פירוש לתאם מראש?? אבא!! אני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תלווה אותי הביתה.
מה פירוש מי? החברה הזאת!
טוב, אני מחכה."
היא סגרה את הפלאפון בסיפוק. כשג'ק יגיע, היא כבר תתמרן אותו בדיוק לכיוון שהיא רוצה...
אן צעדה הביתה נרגזת, כמעט ולא מביטה קדימה.
מה עושים, מה עושים? חשבה בקדחתנות. היא התכופפה ושרכה את נעליה, כמעט והתפרצה בצחוק כשמחשבה עלתה בה: 'אם הייתי דמות ראשית באחד מספרי המתח הבדיוניים שאני אוהבת, ברור שלילי מנסה להיטפל אליי כדי לסחוט משהו, או שהיא שליחה של כנופית פשע, או אני לא יודעת מה'. היא המשיכה ללכת, זקופה. 'באמת מוזר, ואין לי אפילו שמץ של מושג מה לעשות עם כל העניין הזה! אבא כמובן יגיד לי שזאת הזדמנות טובה למצוא חברה חדשה, ואמא תקמט את מצחה בתנוחה שהיא כל כך אוהבת ותגיד משפט שנון. אם אצליח למצוא אותה בבית...'
הפלאפון צלצל. אן רכנה לתיק, הוציאה אותו והביטה אל הצג. יולי מחייג אליך.
כמובן. זהו הצלצול המיוחד שהקדשתי לה.
"הלו, אנוש, מה נשמע? מה את מספרת?"
"אויש, נו, תיגמלי כבר מהכינוי הילדותי. באמת, זה לא נעים!"
"לי זה נעים מאוד, אחייניתי הראשונה והאחרונה גם יחד. עוד לא ענית לי! מה את מספרת?"
מה אני מספרת...
אן התיישבה לרגע על ספסל, והניחה את התיק לידה.
לפתע מצאה את עצמה מספרת הכל לדודתה שמעבר לים. קולה עלה ברוטינה קבועה. היא סיפרה על לילי וניסיונותיה התמוהים ומעוררי החשד. סיפרה על היעדרויותיה התכופות של אימה, ועל אביה שנמצא בכורסתו לעיתים קרובות יותר. מבטה נתלה באקראיות על הכביש מולה, והיא זינקה לרגע, פולטת לטלפון :"יולי, אני אחזור אלייך יותר מאוחר, בסדר?"
השמש הסתירה לרגע, ואן מצמצה. משפתחה את עיניה, ראתה אותה. הדמות הכי לא צפויה.
"מה את עושה כאן?"
ההיא חייכה, והתקדמה לעברה.
משרד קטן מעל מסעדת "אריסטוקרט", 2017:
"מכתבים, מכתבים ועוד כמה." מלמל ריק בזעם. "אנשים עדיין לא הבינו שתם לו עידן! נמאס מהניירת הבלתי נגמרת הזו. הצעות מתכונים מטופשות, פרסומות מוזרות, הצעות עבודה... חבל על הבול, פשוט ככה!"
"תביא את זה לדייב, בסדר?" תחב ביל מכתב מקרטון קשיח לידיו המזיעות. ריק כמעט והעיף גם אותו היישר למגרסה, אינו מבחין בין ימינו לשמאלו.
נקישות נעליים אלגנטיות נשמעו. דלת האלון הבהירה נפתחה. ריק מלמל עוד משפט נזעם ונדם, קולו גווע לאיטו.
"האם ישנם מכתבים רלוונטים?" שאל דייב בסמכותיות.
"כרגיל", אמר ביל בהכנעה. "סיננו את ה'ספאם' כמובן. ישנו מכתב חשוב מאוד שהתבקשנו למסור הישר לידיך. ריק! איפה הוא?"
דייב חסר הסבלנות קרע אותו בידו בלבד. "פטפוטי סבתות!" הרעים בקולו. "ביל, באמת! אני לא מבין! אמרתי לך לסנן את המכתבים! לא אני אמור לעשות את זה!"
"אבל אדוני---" גמגם ביל. "בית המשפט, זה... לא חשוב?!"
"אוך! באמת!" דייב כמעט כבר היה בחדרו. את המעטפה השליך זה מכבר על רצפת העץ המבהיקה. ריק החל לצטט בדבקות, מילה במילה: "כמה חבל שהמזכיר האחרון נעלם פתאום! הוא הבין עניין. לא היה צורך להסביר לו כל דבר פעמיים ושלוש!" כאן עצר ריק מציטוטו. "אני מצפצף על מערכת בתי המשפט. יותר מדי פעמים הם ניסו להילחם בי ונכשלו!" צרח בחמת זעם. הדלת נטרקה מאחוריו, ושני המזכירים הביטו זה על זה. למי היה אומץ להזכיר בנימוס לדייב למה ומדוע נעלם לפתע מזכירו המסור האחרון בתור?
ביל הרים בזהירות את המכתב הקרוע, ניקה אותו מאבק ופתח אותו. יומן הפגישות האלקטרוני זכה לשורה חדשה. הוא כבר יעשה את העבודה.
לאחר מכן, המכתב הונח בזהירות בקלסר שנשא את הכותרת "בתי המשפט".
"את באה אליי היום בשש, נכון?!"
"למה את חושבת?"
"אה, את מעדיפה שאני אגיע אלייך, נכון? פשוט עדיף לי לגוון."
"בואי רגע נעצור את הדו- שיח המיותר הזה." נעצה אן מבט חריף בלילי. "לא זכור לי שסיכמתי איתך משהו לגבי היום בשש!"
"לא, את לא עושה לי את זה!" לילי זייפה אנחה באותנטיות. "הבנות אמרו לי שאת אלופה באזרחות. איך אשרוד את המבחן בלי ללמוד עם מישהי?"
"הבנות סיפרו לך אולי עוד עובדה מעניינת?" שאלה אן בסתמיות וגירדה טיפקס מהשולחן. לילי שתקה. היא ידעה שזה לא יהיה קל, אבל לא התכוננה למתקפה שכזאת.
"מעולם לא למדתי למבחן עם מישהי, ואינני מתכוונת להפר את האמירה הזאת, שניה אחרי שיצאה לחלל העולם."
לילי בהתה בה בעיני עגל, פעורות לרווחה. "אני לא מבינה מה הבעיה שלך!! מגיעה בת חדשה לכיתה, מנסה להתחבר אלייך, להתיידד, היה לנו נחמד אתמול ביחד, את לא חושבת?" נעצה עיניים תובעניות בחברתה.
"זה לא משנה מה אני חושבת, את לא מבינה!" אן כמעט צרחה. "אני פשוט לא יכולה! תקבלי את זה, ותתלבשי על בת אחרת!" היא הנמיכה את קולה מעט והוסיפה: "כאילו לא ראיתי את הבנות המעריצות שמנסות להתחנף אלייך. אני לא באמת מבינה את זה. למה מכולם החלטת דווקא להיטפל לאן ויליאמסון, הבת הדחויה ביותר בכיתה? מה את פשוט לא רואה, לא שמה לב לניואנסים?!" הכיסא עלה על השולחן, התנודד לרגע ועצר. טריקת הדלת לא הפתיעה את לילי. היא הוציאה את הפלאפון מהכיס וחייגה.
"אבא, אני לא יודעת מה לעשות!"
"לילי, אני לא יכול לדבר עכשיו, אני בישיבה עסקית חשובה!"
"אבל אבא, חברה שלי ברחה לי. אני צריכה את ג'ק, שייקח אותי הביתה." שניה של שקט. "מה פירוש לתאם מראש?? אבא!! אני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תלווה אותי הביתה.
מה פירוש מי? החברה הזאת!
טוב, אני מחכה."
היא סגרה את הפלאפון בסיפוק. כשג'ק יגיע, היא כבר תתמרן אותו בדיוק לכיוון שהיא רוצה...
אן צעדה הביתה נרגזת, כמעט ולא מביטה קדימה.
מה עושים, מה עושים? חשבה בקדחתנות. היא התכופפה ושרכה את נעליה, כמעט והתפרצה בצחוק כשמחשבה עלתה בה: 'אם הייתי דמות ראשית באחד מספרי המתח הבדיוניים שאני אוהבת, ברור שלילי מנסה להיטפל אליי כדי לסחוט משהו, או שהיא שליחה של כנופית פשע, או אני לא יודעת מה'. היא המשיכה ללכת, זקופה. 'באמת מוזר, ואין לי אפילו שמץ של מושג מה לעשות עם כל העניין הזה! אבא כמובן יגיד לי שזאת הזדמנות טובה למצוא חברה חדשה, ואמא תקמט את מצחה בתנוחה שהיא כל כך אוהבת ותגיד משפט שנון. אם אצליח למצוא אותה בבית...'
הפלאפון צלצל. אן רכנה לתיק, הוציאה אותו והביטה אל הצג. יולי מחייג אליך.
כמובן. זהו הצלצול המיוחד שהקדשתי לה.
"הלו, אנוש, מה נשמע? מה את מספרת?"
"אויש, נו, תיגמלי כבר מהכינוי הילדותי. באמת, זה לא נעים!"
"לי זה נעים מאוד, אחייניתי הראשונה והאחרונה גם יחד. עוד לא ענית לי! מה את מספרת?"
מה אני מספרת...
אן התיישבה לרגע על ספסל, והניחה את התיק לידה.
לפתע מצאה את עצמה מספרת הכל לדודתה שמעבר לים. קולה עלה ברוטינה קבועה. היא סיפרה על לילי וניסיונותיה התמוהים ומעוררי החשד. סיפרה על היעדרויותיה התכופות של אימה, ועל אביה שנמצא בכורסתו לעיתים קרובות יותר. מבטה נתלה באקראיות על הכביש מולה, והיא זינקה לרגע, פולטת לטלפון :"יולי, אני אחזור אלייך יותר מאוחר, בסדר?"
השמש הסתירה לרגע, ואן מצמצה. משפתחה את עיניה, ראתה אותה. הדמות הכי לא צפויה.
"מה את עושה כאן?"
ההיא חייכה, והתקדמה לעברה.
משרד קטן מעל מסעדת "אריסטוקרט", 2017:
"מכתבים, מכתבים ועוד כמה." מלמל ריק בזעם. "אנשים עדיין לא הבינו שתם לו עידן! נמאס מהניירת הבלתי נגמרת הזו. הצעות מתכונים מטופשות, פרסומות מוזרות, הצעות עבודה... חבל על הבול, פשוט ככה!"
"תביא את זה לדייב, בסדר?" תחב ביל מכתב מקרטון קשיח לידיו המזיעות. ריק כמעט והעיף גם אותו היישר למגרסה, אינו מבחין בין ימינו לשמאלו.
נקישות נעליים אלגנטיות נשמעו. דלת האלון הבהירה נפתחה. ריק מלמל עוד משפט נזעם ונדם, קולו גווע לאיטו.
"האם ישנם מכתבים רלוונטים?" שאל דייב בסמכותיות.
"כרגיל", אמר ביל בהכנעה. "סיננו את ה'ספאם' כמובן. ישנו מכתב חשוב מאוד שהתבקשנו למסור הישר לידיך. ריק! איפה הוא?"
דייב חסר הסבלנות קרע אותו בידו בלבד. "פטפוטי סבתות!" הרעים בקולו. "ביל, באמת! אני לא מבין! אמרתי לך לסנן את המכתבים! לא אני אמור לעשות את זה!"
"אבל אדוני---" גמגם ביל. "בית המשפט, זה... לא חשוב?!"
"אוך! באמת!" דייב כמעט כבר היה בחדרו. את המעטפה השליך זה מכבר על רצפת העץ המבהיקה. ריק החל לצטט בדבקות, מילה במילה: "כמה חבל שהמזכיר האחרון נעלם פתאום! הוא הבין עניין. לא היה צורך להסביר לו כל דבר פעמיים ושלוש!" כאן עצר ריק מציטוטו. "אני מצפצף על מערכת בתי המשפט. יותר מדי פעמים הם ניסו להילחם בי ונכשלו!" צרח בחמת זעם. הדלת נטרקה מאחוריו, ושני המזכירים הביטו זה על זה. למי היה אומץ להזכיר בנימוס לדייב למה ומדוע נעלם לפתע מזכירו המסור האחרון בתור?
ביל הרים בזהירות את המכתב הקרוע, ניקה אותו מאבק ופתח אותו. יומן הפגישות האלקטרוני זכה לשורה חדשה. הוא כבר יעשה את העבודה.
לאחר מכן, המכתב הונח בזהירות בקלסר שנשא את הכותרת "בתי המשפט".
| ||
הוסף תגובה