הודעה לבעלי האתר
פרק ו'
ניו יורק, 2017:
"שרון, שרון, התעוררת כבר?" היא הסתובבה לצד השני, שומעת פסיעות מתקרבות מצידה השני של הדלת. "אין לי כוח לשמוע כבר את הקול של המורה שלך, את לא מבינה?"
"אל תעני לה!" בקע הקול המנומנם מהשמיכה.
"אל תתחצפי!" אמרה אימה בחדות ומשכה את השמיכה. שרון קמה בזעף, והחלה להתלבש.
קלרה לקחה את מפתחות הרכב מהשולחן, ויצאה. ביתה רדפה אחריה.
"רוצה טרמפ?" שרון היססה לרגע, הניעה ראשה בשלילה ודחפה פתק מבעד לחרך הצר שבחלון. מיד לאחר מכן פתחה בריצה לכיוון הבית.
"מה זה?" קראה האם אחר גווה המתרחק. היא נאנחה לפתע, פתחה את קיפוליו של כדור הנייר המקומט והחלה לקרוא.
אסיפת הורים! זה בדיוק מה שחסר לה עכשיו. מי יודע מה יש למורה של שרון לומר לה. היא כל כך השתנתה לאחרונה...
אין לה כל צורך בעימותים איתה.
אין ברירה. דניאל יצטרך לבוא איתה. הוא ייאלץ להבין שאין לו ברירה!
היא פתחה בנסיעה לכיוון בית החולים, הודפת הצידה את כל מחשבותיה.
בית החולים, ניו יורק, 2017:
"שלום לאן ולגברת ויליאמסון!" קראה האחות בעליזות. "מה שלומנו היום?" מבטים עייפים ענו לה כבתגובה.
"גברת ויליאמסון---" היא פתחה.
"את יכולה לקרוא לי רווית, זה בסדר".
"כן, רווית". אמרה האחות במעט חוסר ביטחון. "אפשר לשוחח איתך מחוץ לחדר רגע?"
"אוף קורס!"
"הבת שלך במצב יציב. לכן העברנו אותה למחלקה. אבל השיקול החשוב ביותר הוא שמירה על מצב רוחו הטוב של החולה. מחקרים מראים שההחלמה הרבה יותר אפקטיבית ומהירה כך".
"כן, אני יודעת". אמרה רווית בחולשה. לרגע הסתחררה, ואז ייצבה את כתפיה ."אנחנו במצב די מסובך כרגע".
האחות הנהנה באהדה. "שמענו זה מכבר על התביעה שהגשתם כנגד המסעדה. דעי לך שבית החולים תומך לחלוטין בצעדך זה ומוכן לעזור בכל הנדרש, את יודעת", היא עצרה לרגע, מנסה להפשיר את האווירה. "מסמכים רפואיים רלוונטים, חוות דעת רפואיות..."
"תודה". פלטה גברת ויליאמסון קצרות. היא הרכינה ראשה לרגע, והאחות ראתה את עיניה שהבריקו לפתע.
התביעה הסתבכה כל כך! עורך הדין התפטר, בטענה שעם מסעדת 'אריסטוקרט' אינו מוכן להתעסק. יותר נכון, לא עם ההנהלה שלה. נכון, היא השיגה עורך דין חדש, אבל משום מה נדמה לה, שהוא איננו יעיל מספיק.
האחות כבר הסתלקה מזמן, נותנת לה להתייחד עם כאבה. רווית מחתה לרגע את עיניה, מתחה חיוך רחב על שפתיה, ונכנסה לחדר.
אן הזדקפה לעומתה בחיוניות ושאלה: "מישהי כבר הגיעה לבקר אותי?"
העפעף עלה וירד מעט. "כן. לילי ואימה הגיעו. הן מוסרות לך החלמה מהירה". מוטב שהיא תהיה היחידה שתתפלא על היעדרותה של לילי מחדרה של חברתה הטובה ביותר.
את רואה, אחות? כמו ענתה לה רווית. מילאתי את רצונך. אני שומרת על מצב רוחה של אן.
"גברת וילאמסון?" מערכת הכריזה הדהדה. "שיחת טלפון מחכה לך במזכירות. נא להזדרז". היא התרוממה בפתאומיות, וכמעט יצאה מהחדר בבהלה. מבטה בחן את אן הישנה, וידיה ליטפו אותה ברכות. באמת התפלאה על כך שלילי- דווקא היא!- לא הגיעה לבקר. היא לא חשבה שהן הסתכסכו.
"עורך הדין שלך מוסר שאינו מצליח להשיגך בטלפון". קבלה מזכירת בית החולים באזניה. "הוא ממתין לשיחה איתך בשפופרת הזאת".
"השיגי לי בבקשה את מסמכי האשפוז, ותשלחי לי לכתובת המייל שאתן לך".
"בסדר". קולו הדהד בראשה. היא שפשפה את רקותיה.
"סליחה". העמדה הייתה מאוישת באחות אחת בלבד, שנראתה סימפטית ונחמדה. למה נראה לה שהיא מחווירה בראותה אותה?
"אני צריכה את מסמכי האשפוז של אן ויליאמסון, בבקשה".
"מי את?" כאילו אינך יודעת!
"אמא שלה". היא שלפה תעודה מזהה.
"האם ברצונך להדפיס או לשלוח?"
"לשלוח". היא דחפה לה פתק. "לכתובת המייל הזאת".
"Just a moment ". האחות התכופפה לכיוון המחשב, לופתת את העכבר בידיה, המקלדת החלה לתקתק מונוטונית.
תנועותיה החלו נעשות קדחתניות יותר ויוותר. אחות אחרת, שנראתה סמכותית יותר, התקרבה לפתע.
"מה קורה כאן?" שאלה.
האחיות שוחחו בקולות מהוסים. מדי פעם הצליחה גברת ויליאמסון לשמוע מילה או שתיים. "סל המחזור", "שחזור קבצים", "מחדל", "חוסר אחריות". התמונה החלה להתבהר בראשה. מסמכיה של אן נעדרים. מישהו מחק אותם! הכתה בה ההבנה.
מישהו אינטרסנטי להפליא, שאינו מעוניין בהרשעתו. מי זה יכול להיות?
כל אותו זמן פניי סמקו. הבטתי בפרצופה מחליף הגוונים של רווית ויליאמסון. הייתי נבוכה, לא ידעתי מה לעשות. פניה הנאות של אן עמדו מול עיניי, ומהצד השני...
אני יודעת איפה הקבצים! רציתי לצעוק.
אני העלמתי אותם.
"שרון, שרון, התעוררת כבר?" היא הסתובבה לצד השני, שומעת פסיעות מתקרבות מצידה השני של הדלת. "אין לי כוח לשמוע כבר את הקול של המורה שלך, את לא מבינה?"
"אל תעני לה!" בקע הקול המנומנם מהשמיכה.
"אל תתחצפי!" אמרה אימה בחדות ומשכה את השמיכה. שרון קמה בזעף, והחלה להתלבש.
קלרה לקחה את מפתחות הרכב מהשולחן, ויצאה. ביתה רדפה אחריה.
"רוצה טרמפ?" שרון היססה לרגע, הניעה ראשה בשלילה ודחפה פתק מבעד לחרך הצר שבחלון. מיד לאחר מכן פתחה בריצה לכיוון הבית.
"מה זה?" קראה האם אחר גווה המתרחק. היא נאנחה לפתע, פתחה את קיפוליו של כדור הנייר המקומט והחלה לקרוא.
אסיפת הורים! זה בדיוק מה שחסר לה עכשיו. מי יודע מה יש למורה של שרון לומר לה. היא כל כך השתנתה לאחרונה...
אין לה כל צורך בעימותים איתה.
אין ברירה. דניאל יצטרך לבוא איתה. הוא ייאלץ להבין שאין לו ברירה!
היא פתחה בנסיעה לכיוון בית החולים, הודפת הצידה את כל מחשבותיה.
בית החולים, ניו יורק, 2017:
"שלום לאן ולגברת ויליאמסון!" קראה האחות בעליזות. "מה שלומנו היום?" מבטים עייפים ענו לה כבתגובה.
"גברת ויליאמסון---" היא פתחה.
"את יכולה לקרוא לי רווית, זה בסדר".
"כן, רווית". אמרה האחות במעט חוסר ביטחון. "אפשר לשוחח איתך מחוץ לחדר רגע?"
"אוף קורס!"
"הבת שלך במצב יציב. לכן העברנו אותה למחלקה. אבל השיקול החשוב ביותר הוא שמירה על מצב רוחו הטוב של החולה. מחקרים מראים שההחלמה הרבה יותר אפקטיבית ומהירה כך".
"כן, אני יודעת". אמרה רווית בחולשה. לרגע הסתחררה, ואז ייצבה את כתפיה ."אנחנו במצב די מסובך כרגע".
האחות הנהנה באהדה. "שמענו זה מכבר על התביעה שהגשתם כנגד המסעדה. דעי לך שבית החולים תומך לחלוטין בצעדך זה ומוכן לעזור בכל הנדרש, את יודעת", היא עצרה לרגע, מנסה להפשיר את האווירה. "מסמכים רפואיים רלוונטים, חוות דעת רפואיות..."
"תודה". פלטה גברת ויליאמסון קצרות. היא הרכינה ראשה לרגע, והאחות ראתה את עיניה שהבריקו לפתע.
התביעה הסתבכה כל כך! עורך הדין התפטר, בטענה שעם מסעדת 'אריסטוקרט' אינו מוכן להתעסק. יותר נכון, לא עם ההנהלה שלה. נכון, היא השיגה עורך דין חדש, אבל משום מה נדמה לה, שהוא איננו יעיל מספיק.
האחות כבר הסתלקה מזמן, נותנת לה להתייחד עם כאבה. רווית מחתה לרגע את עיניה, מתחה חיוך רחב על שפתיה, ונכנסה לחדר.
אן הזדקפה לעומתה בחיוניות ושאלה: "מישהי כבר הגיעה לבקר אותי?"
העפעף עלה וירד מעט. "כן. לילי ואימה הגיעו. הן מוסרות לך החלמה מהירה". מוטב שהיא תהיה היחידה שתתפלא על היעדרותה של לילי מחדרה של חברתה הטובה ביותר.
את רואה, אחות? כמו ענתה לה רווית. מילאתי את רצונך. אני שומרת על מצב רוחה של אן.
"גברת וילאמסון?" מערכת הכריזה הדהדה. "שיחת טלפון מחכה לך במזכירות. נא להזדרז". היא התרוממה בפתאומיות, וכמעט יצאה מהחדר בבהלה. מבטה בחן את אן הישנה, וידיה ליטפו אותה ברכות. באמת התפלאה על כך שלילי- דווקא היא!- לא הגיעה לבקר. היא לא חשבה שהן הסתכסכו.
"עורך הדין שלך מוסר שאינו מצליח להשיגך בטלפון". קבלה מזכירת בית החולים באזניה. "הוא ממתין לשיחה איתך בשפופרת הזאת".
"השיגי לי בבקשה את מסמכי האשפוז, ותשלחי לי לכתובת המייל שאתן לך".
"בסדר". קולו הדהד בראשה. היא שפשפה את רקותיה.
"סליחה". העמדה הייתה מאוישת באחות אחת בלבד, שנראתה סימפטית ונחמדה. למה נראה לה שהיא מחווירה בראותה אותה?
"אני צריכה את מסמכי האשפוז של אן ויליאמסון, בבקשה".
"מי את?" כאילו אינך יודעת!
"אמא שלה". היא שלפה תעודה מזהה.
"האם ברצונך להדפיס או לשלוח?"
"לשלוח". היא דחפה לה פתק. "לכתובת המייל הזאת".
"Just a moment ". האחות התכופפה לכיוון המחשב, לופתת את העכבר בידיה, המקלדת החלה לתקתק מונוטונית.
תנועותיה החלו נעשות קדחתניות יותר ויוותר. אחות אחרת, שנראתה סמכותית יותר, התקרבה לפתע.
"מה קורה כאן?" שאלה.
האחיות שוחחו בקולות מהוסים. מדי פעם הצליחה גברת ויליאמסון לשמוע מילה או שתיים. "סל המחזור", "שחזור קבצים", "מחדל", "חוסר אחריות". התמונה החלה להתבהר בראשה. מסמכיה של אן נעדרים. מישהו מחק אותם! הכתה בה ההבנה.
מישהו אינטרסנטי להפליא, שאינו מעוניין בהרשעתו. מי זה יכול להיות?
כל אותו זמן פניי סמקו. הבטתי בפרצופה מחליף הגוונים של רווית ויליאמסון. הייתי נבוכה, לא ידעתי מה לעשות. פניה הנאות של אן עמדו מול עיניי, ומהצד השני...
אני יודעת איפה הקבצים! רציתי לצעוק.
אני העלמתי אותם.
| ||
הוסף תגובה