הודעה לבעלי האתר
פרק ז'
ניו יורק, 2017:
לילי ישבה על הספה ועלעלה במהדורה היומית.
סיפור המתח שהחל להתפרסם לפני מספר שבועות ריתק אותה, כמו שאר קוראי העיתון, שהציפו את המערכת בתגובות נלהבות, בהצעות, מחמאות, והתעניינות.
העלילה הסתבכה מרגע לרגע, ועם כל זאת, נראתה מציאותית. רוב הקוראים תהו במיוחד על השורה הקטנה, מתחת ללוגו המותחן: 'מבוסס על סיפור אמיתי'.
הדלת נטרקה, וקול גברי נשמע מהמבואה.
לילי קפצה ממקומה, ממהרת לכיוון הפתח.
אביה מלמל משהו אל אוזניית הבלוטוס, ואז נפנה אליה.
"מה את עושה בבית בכאלו שעות? בדרך כלל את מבלה עם חברותייך, לא?!"
לילי לא ענתה. משהו מטריד הכהה את עיניה. היא השפילה אותם, ואז הרימה באחת, ואמרה בטון מתלונן: "אמרתי לך כבר לפני כמה ימים! אתה לא זוכר?"
האב הבליע חיוך מנצח מתחת לשפמו, ואז ענה בבהלה מעושה: "מה שכחתי הפעם, לילי? משהו חשוב?"
"סיפרתי לך שחברה שלי בבית חולים. אתה לא זוכר? הלכנו לקניות, ואז היא התעלפה, בגלל הבוטנים שהיו לה בעוגה".
"הלכת כבר לבקר אותה?" הוא ניסה להבליע את ההתרגשות שבקולו.
"לא". ידיה צנחו באיטיות לצדי גופה.
"מה קרה?"
"לא יודעת. כבר נסעתי עם ג'ק, ונכנסנו לבית החולים. קניתי לה את השוקולד מהסוג הכי יקר שהיה בחנות, אבל משהו באווירה של הבית חולים פשוט הלחיץ אותי. מאוד".
"לא היית בו אף פעם?"
"כמובן שכן. זוכר ששלחת אותי ואת אימא למסע תרומות מצולם לחולי אונקולוגיה? עברנו במחלקות וחילקנו צעצועים וממתקים לילדים. אז לא היו בקומת הכניסה את כמות המאבטחים הנוראית ההיא".
"ומה החברות אומרות?"
"אני לא יודעת. הן עדיין לא ביקרו. המורה מנסה לארגן תורנות, ולא כל כך הולך לה". היא גיחכה. לפתע הבינה את עוצמת השליטה שיש בידיה על חייה של אן. את עוצמת השפעתה על מעמדה החברתי.
האב התיישב על הספה, הסיגריה שנשלפה ביד רועדת מכיסו העידה על עצבנותו הרבה.
"מה קרה שאתה כל כך מתעניין? אין לך איזו עסקה ששווה מיליונים באנשהו?" שאלה לילי לפתע. חוש הריח הטבוע בה התריע על משהו. ריח דק חדר לאפה, והיא מיהרה לברר את פשרו.
"אסור לי להתעניין? את מספרת סיפורים מעניינים". הוא קרץ לעברה.
לילי חשה מוחמאת. אביה, שעסקאות ענק מונחות לפתחו, מוצא לנכון להתעניין בה בסתם יום של חול, ללא סיבה מיוחדת.
הנהג כבר צפר לו. הוא מיהר, ולקח ערמת דפים שהמתינה על השולחן הנמוך.
"מסרי לאמא שאחזור מאוחר היום".
דלת הרכב נטרקה. הוא יישר את חליפתו, והורה לנהג למהר. אמנם חל עיכוב משמעותי בלוח הזמנים שלו, אך הוא חש שזה היה משתלם.
כמה שעות מאוחר יותר:
פארק השעשועים הקטן היה מוזנח ואפלולי. רוב המתקנים נעקרו זה מכבר על ידי פרחחי השכונה, וכתובות גרפיטי רוססו על גדר העץ המרקיבה.
אמהות השכונה, אלו שעוד היה להן שליטה על ילדיהן, הזהירו אותם שלא יעזו להתקרב אל הגינה בשעות החשיכה. עסקאות רבות נרקמו בה, הרחק מעין רואים. חלקם כשרות, וחלקם.... מוטב שלא נפרט.
האישה האלמונית לא הייתה שונה מכל אלה. בגדיה אמנם העידו על עושרה, אך איש לא טרח להעיף עליה מבט נוסף.
מכובעה השתפלה רשת שחורה, כשל אלמנות המקום. היא הצלה על עיניה הבהירות, שסרקו את האזור ללא הרף.
אישה נוספת התקרבה למקום, אוחזת בידיה תיקיית קרטון חומה, שעליה מוטבע סמל מרכז רפואי ידוע.
הן לחצו ידיים ברשמיות, נמנעות מלהביט זו בעיניה של זו. כמה שפחות לראות, כך ייטב, ידעו שתיהן.
מעיל הפרווה המרופד של האישה ההדורה הכיל מעטפה עבה.
צרורותיהן החליפו ידיים, והן פנו אישה לדרכה.
כל אחת בדקה את הצרור שבידיה. זו עיינה היטב במסמכים, וזו ספרה את השטרות, מביטה לכל הכיוונים. היא הכירה את השכונה, וידעה את סכנותיה.
האופק בלע אותם, והילד הקטן שצפה בהן ממרפסת ביתו משך בכתפיו. אחיו הגדול הניד ראשו בלגלוג. בקרוב יתרגל הילד, ויכיר את שכונתו ומקומו.
לילי ישבה על הספה ועלעלה במהדורה היומית.
סיפור המתח שהחל להתפרסם לפני מספר שבועות ריתק אותה, כמו שאר קוראי העיתון, שהציפו את המערכת בתגובות נלהבות, בהצעות, מחמאות, והתעניינות.
העלילה הסתבכה מרגע לרגע, ועם כל זאת, נראתה מציאותית. רוב הקוראים תהו במיוחד על השורה הקטנה, מתחת ללוגו המותחן: 'מבוסס על סיפור אמיתי'.
הדלת נטרקה, וקול גברי נשמע מהמבואה.
לילי קפצה ממקומה, ממהרת לכיוון הפתח.
אביה מלמל משהו אל אוזניית הבלוטוס, ואז נפנה אליה.
"מה את עושה בבית בכאלו שעות? בדרך כלל את מבלה עם חברותייך, לא?!"
לילי לא ענתה. משהו מטריד הכהה את עיניה. היא השפילה אותם, ואז הרימה באחת, ואמרה בטון מתלונן: "אמרתי לך כבר לפני כמה ימים! אתה לא זוכר?"
האב הבליע חיוך מנצח מתחת לשפמו, ואז ענה בבהלה מעושה: "מה שכחתי הפעם, לילי? משהו חשוב?"
"סיפרתי לך שחברה שלי בבית חולים. אתה לא זוכר? הלכנו לקניות, ואז היא התעלפה, בגלל הבוטנים שהיו לה בעוגה".
"הלכת כבר לבקר אותה?" הוא ניסה להבליע את ההתרגשות שבקולו.
"לא". ידיה צנחו באיטיות לצדי גופה.
"מה קרה?"
"לא יודעת. כבר נסעתי עם ג'ק, ונכנסנו לבית החולים. קניתי לה את השוקולד מהסוג הכי יקר שהיה בחנות, אבל משהו באווירה של הבית חולים פשוט הלחיץ אותי. מאוד".
"לא היית בו אף פעם?"
"כמובן שכן. זוכר ששלחת אותי ואת אימא למסע תרומות מצולם לחולי אונקולוגיה? עברנו במחלקות וחילקנו צעצועים וממתקים לילדים. אז לא היו בקומת הכניסה את כמות המאבטחים הנוראית ההיא".
"ומה החברות אומרות?"
"אני לא יודעת. הן עדיין לא ביקרו. המורה מנסה לארגן תורנות, ולא כל כך הולך לה". היא גיחכה. לפתע הבינה את עוצמת השליטה שיש בידיה על חייה של אן. את עוצמת השפעתה על מעמדה החברתי.
האב התיישב על הספה, הסיגריה שנשלפה ביד רועדת מכיסו העידה על עצבנותו הרבה.
"מה קרה שאתה כל כך מתעניין? אין לך איזו עסקה ששווה מיליונים באנשהו?" שאלה לילי לפתע. חוש הריח הטבוע בה התריע על משהו. ריח דק חדר לאפה, והיא מיהרה לברר את פשרו.
"אסור לי להתעניין? את מספרת סיפורים מעניינים". הוא קרץ לעברה.
לילי חשה מוחמאת. אביה, שעסקאות ענק מונחות לפתחו, מוצא לנכון להתעניין בה בסתם יום של חול, ללא סיבה מיוחדת.
הנהג כבר צפר לו. הוא מיהר, ולקח ערמת דפים שהמתינה על השולחן הנמוך.
"מסרי לאמא שאחזור מאוחר היום".
דלת הרכב נטרקה. הוא יישר את חליפתו, והורה לנהג למהר. אמנם חל עיכוב משמעותי בלוח הזמנים שלו, אך הוא חש שזה היה משתלם.
כמה שעות מאוחר יותר:
פארק השעשועים הקטן היה מוזנח ואפלולי. רוב המתקנים נעקרו זה מכבר על ידי פרחחי השכונה, וכתובות גרפיטי רוססו על גדר העץ המרקיבה.
אמהות השכונה, אלו שעוד היה להן שליטה על ילדיהן, הזהירו אותם שלא יעזו להתקרב אל הגינה בשעות החשיכה. עסקאות רבות נרקמו בה, הרחק מעין רואים. חלקם כשרות, וחלקם.... מוטב שלא נפרט.
האישה האלמונית לא הייתה שונה מכל אלה. בגדיה אמנם העידו על עושרה, אך איש לא טרח להעיף עליה מבט נוסף.
מכובעה השתפלה רשת שחורה, כשל אלמנות המקום. היא הצלה על עיניה הבהירות, שסרקו את האזור ללא הרף.
אישה נוספת התקרבה למקום, אוחזת בידיה תיקיית קרטון חומה, שעליה מוטבע סמל מרכז רפואי ידוע.
הן לחצו ידיים ברשמיות, נמנעות מלהביט זו בעיניה של זו. כמה שפחות לראות, כך ייטב, ידעו שתיהן.
מעיל הפרווה המרופד של האישה ההדורה הכיל מעטפה עבה.
צרורותיהן החליפו ידיים, והן פנו אישה לדרכה.
כל אחת בדקה את הצרור שבידיה. זו עיינה היטב במסמכים, וזו ספרה את השטרות, מביטה לכל הכיוונים. היא הכירה את השכונה, וידעה את סכנותיה.
האופק בלע אותם, והילד הקטן שצפה בהן ממרפסת ביתו משך בכתפיו. אחיו הגדול הניד ראשו בלגלוג. בקרוב יתרגל הילד, ויכיר את שכונתו ומקומו.
| ||
הוסף תגובה