הודעה לבעלי האתר
פרק ט'
שנה קודם:
היא הסתכלה בשעון. הוא תקתק במונוטוניות מרגיזה. לרגע היא הייתה בטוחה שהוא מקולקל או משהו. אחרת, איך יכול להיות שהוא לא זז?!
הסתכלה בפלאפון. הספרות תאמו.
מהסלון היא שמעה את אביה מעביר דף בעיתון.
נאנחה.
עוד דקה. היא ידעה. היא תפתור את כל העניין הזה. השיחה עם יולי עזרה לה מאוד. תמיד התפלאה איך מוצאת דודתה זמן אליה. יש לה כל כך הרבה ילדים!
תמיד לא זכרה את שמותיהם ואת מספרם המדויק. אמנם מדי פעם הם שלחו לה מכתבים חמודים וכל מיני ציורים, אבל עדיין, הם היו רבים מדי.
המחשבות סייעו לה להעביר את הזמן. שעון האורלוגין הכבד שבחדר הכניסה ניגן עשרה צלצולים ענוגים.
היא נדרכה באחת. 'אני מוכנה לקרב על חיי. חיי המשפחה השלמה שהייתה לי.'
הדלת נטרקה.
"אן? את שם?" אימה עברה את דלת הכניסה הראשית והתקרבה לעברה. "מה הייתה ההודעה המוזרה ששלחת לי?"
אן התחילה ללכת, אמה בעקבותיה. היא הגיעה לסלון, נעמדה מול כורסתו של אביה, שהזדקף מופתע, ואמרה: "אני רוצה לדבר אתכם. לדבר באמת. לא כמו כל השיחות שהיו לנו בזמן האחרון".
הם החליפו מבטים. לרגע נורא אחד היא חשבה שהם ימשיכו בהתכחשות למציאות, ויעדיפו להמשיך להחביא אותה מתחת לסינר המגננה שלהם.
"טוב", אמר אביה באיטיות. "אני מניח שלא הותרת לנו ברירה, שובבה שכמוך". כמו תמיד, הוא ניסה להכניס קצת רוח קלילה לשיחה.
"אני לא רוצה להסתיר מכם, אז דיברתי עם יולי היום".
"עם יולי?"
"אתן מדברות הרבה?"
ההורים שאלו בבת אחת.
"אני מדברת איתה בערך פעם בשבוע, וכן. דיברתי עם יולי. האווירה בבית בזמן האחרון קצת קשה. משהו שאינו ברור לי מרחף בחלל. כל מיני אמירות, כל מיני דברים שהשתנו בסדר הקבוע של הבית".
"מה לדוגמה?" שאלה אמה במתח, ושילבה את רגלה קדימה.
"את חושבת שלא שמתי לב שאת חוזרת הביתה בעשר בכל יום? אמנם אני כבר לא ילדה קטנה, ובהחלט מסוגלת להסתדר כמה שעות נוספות, אבל זה קשה! אנחנו כמעט ולא רואים אותך בבית."
"אבל אמרתי לך, שהציעו לי משרה מלאה פלוס בשכר הרבה יותר גבוה!"
"אמא, באמת, את יודעת שאני לא מתכוונת להתחצף. נכון שהשיחה הזאת כבר נשמעת כמו חקירה משטרתית, אבל אני חותרת לכיוון מסוים". אן לא הרגישה נעים. היא לא אהבה את הרגעים האלו.
"למה את צריכה תוספת בשכר? מה רע לנו? הרי אבא אמור לעבוד במשרה מאוד מכניסה!" היא הדגישה את המילה אמור.
"אריק, אני מצטערת, אבל אני חייבת לומר לה. אני יודעת שביקשת, אבל אני לא עומדת בזה יותר".
אן נשענה על הספה. רגע האמת הגיע.
"יש לאבא גידול. ממאיר. הוא מתקדם במהירות. גילינו את זה מאוד מאוחר. את מכירה את אבא. הוא ייחס את כל תופעות הלוואי כעומס בעבודה. אני לא ויתרתי. הלכנו לרופא, עשינו כמה בדיקות. זה לקח זמן, אבל הרופא היה נחרץ".
"טוב, אבל אבא יבריא, נכון? היום הרפואה מאוד מתקדמת. אני יודעת, אני קוראת על זה הרבה. הוא יבריא, נכון?!"
שאלתה נותרה תלויה בחלל הסלון המהודר. דבר לא עניין אותה פתאום.
היא קמה וברחה לחדר. יפחותיה הרעידו את קירות הבית.
ובעיקר, הרעידו את ליבות הוריה.
בית החולים, ניו יורק, 2017:
שרון הצביעה על הכורסה הקטנה, ווידאה שוב: "אני יכולה לשבת, נכון?"
"כן, כן, כבר אמרתי לך את זה קודם, שבי!" נימתה של אן לא הייתה סבלנית במיוחד. היא אספה במהירות את שערה לקוקס שנח ברישול על שולי עורפה, והתיישבה במיטה.
מבלי משים, תנוחתה הייתה דרוכה למדי.
"קודם כל, הבאתי לך מכתבים מבנות הכיתה". היא שלפה צרור עבה יחסית.
אן שלפה אותם, ורפרפה עליהם במהירות. דלים בתוכן, דלים בעיצוב. היא עברה על שלל החתימות:
"אוהבת, ג'סי"
"מחכה לך, אמה"
"מתגעגעות!!!" עם אלף סימני קריאה.
שום דבר לא ריגש אותה. היא הגיעה למכתב האחרון, ונשפה באכזבה.
"כנראה עדיין לא שכחתי אותה". מלמלה לעצמה. שרון שמעה, אולם העדיפה שלא להגיב. היא באה לכאן במטרה אחת, והזמן שלה קצר למדי.
אם האיחור שלה יהיה ניכר, אמא עלולה לשים לב. אמנם תמיד היא יכולה להמציא תירוץ משכנע, הדבר שהיא הכי מומחית בו, אבל היא העדיפה שלא.
כמה שפחות למשוך תשומת לב.
"אוקיי, שרון, מצטערת להפריע להרהורים שלך, אבל אני מבינה שלא באת לכאן כדי להביא לי מכתבים, אז קדימה, אני מקשיבה".
אם אן הייתה יודעת כמה היא עבדה לשכנע את כולן לכתוב. אילולי המחנכת, שהתלהבה, יותר מדי, לטעמה, מהיוזמה, כנראה שהמכתבים היו נשארים בגדר חלום בלבד.
"תקשיבי, אסור לי לומר יותר מדי, אבל אני מקווה שההסתכנות שלי לבוא לכאן תהיה שווה את עצמה".
"הסתכנות? זה בית חולים, לא מעוז הטליבאן". הגיבה אן בציניות.
שרון שלפה פתק, אותו הכינה מראש: "ייתכן שהתקינו בחדר שלך האזנה. כדאי לך לחפש".
לאחר מכן אמרה בקול: "אבל אל תזיזי אותה בלי לשאול אותי. אני נורא אוהבת את המיטה הזאת".
והיא אותתה בעיניה אל מתחת המיטה.
שרון שלפה עוד פתק: "שימו לב טוב טוב מה אתן אומרות בחדר. כל דבר עלול לסבך אתכן".
ובקול: "טוב, אן, היה ממש נחמד לשוחח איתך. את יודעת את המספר שלי, נכון?" היא הצביעה בהבלטה על הפתק הראשון.
"להתראות, ביי!"
היא סגרה אחריה את הדלת, והחלה לרוץ, אל מול עיניה הקמות של אן המבולבלת.
בחדר הקטן, בתחילת הקומה, הרים האיש שפופרת: "תמצאו אותה".
| ||
הוסף תגובה