הודעה לבעלי האתר
פרק ג'
שנה קודם:
דנדון הפעמון כבר נדם, בשעה שמיסיס אוואנס, הידועה בכינויה גרמארי, המורה הבלתי נלאית לדקדוק, כבר כיתפה את תיקה, לא לפני שהודיעה על בוחן בשבוע הבא.
"הוא יהיה ממש קל". הפטירה המורה לבנות הבודדות שטרחו להאזין לקולה הדקיק, ומיהרה לצאת מהכיתה.
לילי הנחיתה את תיקה הממותג על הכיסא המיותם שעמד על יד מקומה של אן.
"שלום", היא הגביהה את קולה, מנסה לשווא לגבור על גל הרטינות הגואה, שעלה כהרגלו לאחר הכרזות כגון אלו.
"הן ככה בדרך כלל, הבנות?" בררה לילי בהתעניינות גלויה. היא עמדה מעליה, ולאן היה נדמה שגוון דקיק של שחצנות נשזר בקולה.
היא אפילו לא הרימה את עיניה מהספר בקריאתו הייתה שרויה. "ממממ?!"
"אני לילי אדמס, עברנו אתמול דירה מקליפורניה, בגלל העסקים של אבא שלי. אני מאוד אוהבת להכיר בנות חדשות, ואת?!"
מסתבר ששאלתה הייתה רטורית, כי התגובה בוששה לבוא.
לילי התיישבה בטבעיות, ממשיכה במסת דיבוריה שהזכירו במעט את האוטוסטרדה המהירה.
אן סגרה בחבטה את הספר, מישירה את עיניה הבהירות, בניסיון שווא להסתיר את קוצר הרוח. מי שניסה להעמיק אף יותר, יכול היה לזהות גל, שהשנים הנמיכו את קומתו, גל תקווה מבויש שדעך מיד עם הופעתו.
"הייתי שמחה לשמוע על המקום הזה. כמה תלמידים יש כאן? המבנה מבחוץ נראה ממש גדול!" הביעה לילי את התפעלותה. היא המתינה כמה רגעים, ושלא זכתה לתגובה, הסבה את מבטה לאן.
"איך קוראים לך בכלל? עוד לא הספקתי לשמוע".
אן הרימה לרגע את עיניה, כמתלבטת האם לענות. "אן ויליאמסון". ענתה קצרות, והמשיכה בקריאת הספר העבה, שהציל אותה מהצורך בתשובות.
צלצול הפעמון נשמע שוב, ברגע הראשון אן נשמה לרווחה, ובמשנהו חנקה את רגש הרווחה.
"רגע, את נשארת לשבת כאן?" בררה כשטון של דחיפות היה בקולה.
"אימא שלי דיברה עם המורה. היא טוענת שהמקום הפנוי היחידי הוא לידך". אמרה לילי בנחת, כמונה מעות.
"נו, זה ברור! אני ביקשתי לשבת לבד, מיד בתחילת השנה, והמורה הבינה את הצורך!" התרומם קולה של אן, כאילו היא מתכוונת לגעור בלילי.
"אין בעיה. את יכולה ללכת למורה, ולבקש שיביאו ספסל חדש."
אן צנחה כבובת סמרטוטים. את זה, היא ידעה שלא תעשה.
לעולם.
הטיפוס המייגע במעלה הרחוב, הסתיים. אן דחפה את השער הלבן קדימה. פוסעת על שביל האבנים בזריזות.
סוף סוף היום הזה הסתיים. חשבה לעצמה בקורת רוח. להתגבר ולא להיכנע לצרור דיבוריה של לילי. בסוף היום, היא עוד הגדילה לעשות, ושאלה לכתובתה! היא רוצה להגיע לבית שלה.
מחשבות אחרות עלו בה, והיא ניסתה לדחוק אותן, בכל מקרה, כבר נכנסים הביתה, והרדארים של אבא הם ברמת הרגישות הגבוהה ביותר שיש.
אבא הזיז את העיתון הצידה, מקפל אותו בקפדנות. מהחיוך המרוצה שהיה על פניו, היא ידעה ששוב קיבל אביה תגובות מקוראיו המעריצים.
"איפה אימא?" עלה קולה, צרוד לגמרי. היא כחכחה מעט, והמשיכה: "לאחרונה היא חוזרת מאוחר הרבה יותר!" רטן קולה.
"הו, כן". ענה לה אביה. "היא החליטה להוסיף שעות בעבודה. הגישו לה הצעה משתלמת במיוחד, והיא החליטה לענות לה בחיוב".
"אתם החלפתם ביניכם, לא?" מאז ומתמיד אמרו לאן שהיא חדת הבנה, והקליטה שלה מעולה. עתה היא זכתה להוכחה מוחצת. פניו של אבא החליפו צבעים, והוא נשם עמוק לפני שאמר: "למה את מתכוונת? את מדברת אלי בחידות".
"אה, פשוט מאוד". היא ענתה בקלילות. "אימא הוסיפה שעות, ואתה הפחתת".
אביה לא ידע מה לענות, ובחר בשתיקה.
"את רעבה, כמו שאני משער". הוא אמר בענייניות. "את יכולה לחמם מגש מהפריזר. אימא הכינה שניצלים ופסטה ברוטב".
"או קיי, אין בעיה". היא עלתה לחדרה, הניחה את התיק והחליפה חולצה. לאחר מכן ירדה שוב למטבח, חממה את הארוחה ואכלה במהירות.
"תזהרי שלא להיחנק". התלוצץ אביה מכורסתו.
"אל דאגה, דאד". היא בלעה את שאריות האוכל, שטפה את הכלים ושעטה לחדרה. על המיטה המתין לה, בוהק ומזמין, הספר החדש שקנתה לה אימא לרגל הצטיינותה במבחן האחרון במתמטיקה.
העולם אליו נכנסה היה אפוף סודות. הדבר שאהבה מכול, היה להישאב לתוך דמות אחת מהגיבורים, ולהרגיש אותה באמת.
היא לא שמה לב איך ידיה נשמטו מהספר, גיששו בשידה, והוציאו עט ודפים מהמגירה.
"אם אני הייתי כותבת את הספר", אמרה לעצמה בחולמנות, "הייתי עושה אותו הרבה יותר יפה. הייתי מכניסה את הקוראים לתוכו, ממש במוחשיות".
"את אוהבת לכתוב?" קטע אותה קול מוכר.
אן הסתובבה באחת. "אה, זו את." אמרה כמציינת עובדה, ללא כל פרשנות אישית.
"איך הגעת לכאן?"
"ג'קי לקח אותי". ענתה לילי והתיישבה על הכיסא.
"ג'קי? מי זה?" לא יכלה אן לעצור בעצמה. תזהרי! את נסחפת! לא כדאי לך!
"ג'קי זה הנהג הצמוד שלנו. האמת, שבהתחלה לא התחשק לו לעבור אתנו לניו יורק, אבל את יודעת, הכסף יענה את הכול". אמרה בשקט. אן הסתכלה בה במבט חדש.
"איך השגת את הכתובת שלי?" תפסה אן תעוזה. "ואיך בכלל, הרשית לעצמך להגיע הנה בלי".... היא עצרה לרגע, מהססת, ואז המשיכה להצליף: "בלי שדיברת איתי קודם לכן?"
לילי לא נבהלה. "אענה לך אחד אחד. את הכתובת שלך השגתי מהמורה. בקשתי ממנה את מספרי כל הבנות, אמרתי לה שזה יקל על התאקלמותי.
ברגע שהיה לי את הכתובת שלכם, הכול היה הרבה יותר פשוט. הסתכלתי בספר הטלפונים, והתקשרתי אליכם, אבל הקו היה מנותק, לכן הרשיתי לעצמי להגיע. אבא שלך הכניס אותי הישר לחדרך, ללא חקירות מיותרות". לילי התנשמה, כלאחר וידוי ארוך.
היא תלתה מבט מצפה באן. לפי הכלל הבלתי כתוב בדו- שיח, היא אמורה לענות עכשיו.
דנדון הפעמון כבר נדם, בשעה שמיסיס אוואנס, הידועה בכינויה גרמארי, המורה הבלתי נלאית לדקדוק, כבר כיתפה את תיקה, לא לפני שהודיעה על בוחן בשבוע הבא.
"הוא יהיה ממש קל". הפטירה המורה לבנות הבודדות שטרחו להאזין לקולה הדקיק, ומיהרה לצאת מהכיתה.
לילי הנחיתה את תיקה הממותג על הכיסא המיותם שעמד על יד מקומה של אן.
"שלום", היא הגביהה את קולה, מנסה לשווא לגבור על גל הרטינות הגואה, שעלה כהרגלו לאחר הכרזות כגון אלו.
"הן ככה בדרך כלל, הבנות?" בררה לילי בהתעניינות גלויה. היא עמדה מעליה, ולאן היה נדמה שגוון דקיק של שחצנות נשזר בקולה.
היא אפילו לא הרימה את עיניה מהספר בקריאתו הייתה שרויה. "ממממ?!"
"אני לילי אדמס, עברנו אתמול דירה מקליפורניה, בגלל העסקים של אבא שלי. אני מאוד אוהבת להכיר בנות חדשות, ואת?!"
מסתבר ששאלתה הייתה רטורית, כי התגובה בוששה לבוא.
לילי התיישבה בטבעיות, ממשיכה במסת דיבוריה שהזכירו במעט את האוטוסטרדה המהירה.
אן סגרה בחבטה את הספר, מישירה את עיניה הבהירות, בניסיון שווא להסתיר את קוצר הרוח. מי שניסה להעמיק אף יותר, יכול היה לזהות גל, שהשנים הנמיכו את קומתו, גל תקווה מבויש שדעך מיד עם הופעתו.
"הייתי שמחה לשמוע על המקום הזה. כמה תלמידים יש כאן? המבנה מבחוץ נראה ממש גדול!" הביעה לילי את התפעלותה. היא המתינה כמה רגעים, ושלא זכתה לתגובה, הסבה את מבטה לאן.
"איך קוראים לך בכלל? עוד לא הספקתי לשמוע".
אן הרימה לרגע את עיניה, כמתלבטת האם לענות. "אן ויליאמסון". ענתה קצרות, והמשיכה בקריאת הספר העבה, שהציל אותה מהצורך בתשובות.
צלצול הפעמון נשמע שוב, ברגע הראשון אן נשמה לרווחה, ובמשנהו חנקה את רגש הרווחה.
"רגע, את נשארת לשבת כאן?" בררה כשטון של דחיפות היה בקולה.
"אימא שלי דיברה עם המורה. היא טוענת שהמקום הפנוי היחידי הוא לידך". אמרה לילי בנחת, כמונה מעות.
"נו, זה ברור! אני ביקשתי לשבת לבד, מיד בתחילת השנה, והמורה הבינה את הצורך!" התרומם קולה של אן, כאילו היא מתכוונת לגעור בלילי.
"אין בעיה. את יכולה ללכת למורה, ולבקש שיביאו ספסל חדש."
אן צנחה כבובת סמרטוטים. את זה, היא ידעה שלא תעשה.
לעולם.
הטיפוס המייגע במעלה הרחוב, הסתיים. אן דחפה את השער הלבן קדימה. פוסעת על שביל האבנים בזריזות.
סוף סוף היום הזה הסתיים. חשבה לעצמה בקורת רוח. להתגבר ולא להיכנע לצרור דיבוריה של לילי. בסוף היום, היא עוד הגדילה לעשות, ושאלה לכתובתה! היא רוצה להגיע לבית שלה.
מחשבות אחרות עלו בה, והיא ניסתה לדחוק אותן, בכל מקרה, כבר נכנסים הביתה, והרדארים של אבא הם ברמת הרגישות הגבוהה ביותר שיש.
אבא הזיז את העיתון הצידה, מקפל אותו בקפדנות. מהחיוך המרוצה שהיה על פניו, היא ידעה ששוב קיבל אביה תגובות מקוראיו המעריצים.
"איפה אימא?" עלה קולה, צרוד לגמרי. היא כחכחה מעט, והמשיכה: "לאחרונה היא חוזרת מאוחר הרבה יותר!" רטן קולה.
"הו, כן". ענה לה אביה. "היא החליטה להוסיף שעות בעבודה. הגישו לה הצעה משתלמת במיוחד, והיא החליטה לענות לה בחיוב".
"אתם החלפתם ביניכם, לא?" מאז ומתמיד אמרו לאן שהיא חדת הבנה, והקליטה שלה מעולה. עתה היא זכתה להוכחה מוחצת. פניו של אבא החליפו צבעים, והוא נשם עמוק לפני שאמר: "למה את מתכוונת? את מדברת אלי בחידות".
"אה, פשוט מאוד". היא ענתה בקלילות. "אימא הוסיפה שעות, ואתה הפחתת".
אביה לא ידע מה לענות, ובחר בשתיקה.
"את רעבה, כמו שאני משער". הוא אמר בענייניות. "את יכולה לחמם מגש מהפריזר. אימא הכינה שניצלים ופסטה ברוטב".
"או קיי, אין בעיה". היא עלתה לחדרה, הניחה את התיק והחליפה חולצה. לאחר מכן ירדה שוב למטבח, חממה את הארוחה ואכלה במהירות.
"תזהרי שלא להיחנק". התלוצץ אביה מכורסתו.
"אל דאגה, דאד". היא בלעה את שאריות האוכל, שטפה את הכלים ושעטה לחדרה. על המיטה המתין לה, בוהק ומזמין, הספר החדש שקנתה לה אימא לרגל הצטיינותה במבחן האחרון במתמטיקה.
העולם אליו נכנסה היה אפוף סודות. הדבר שאהבה מכול, היה להישאב לתוך דמות אחת מהגיבורים, ולהרגיש אותה באמת.
היא לא שמה לב איך ידיה נשמטו מהספר, גיששו בשידה, והוציאו עט ודפים מהמגירה.
"אם אני הייתי כותבת את הספר", אמרה לעצמה בחולמנות, "הייתי עושה אותו הרבה יותר יפה. הייתי מכניסה את הקוראים לתוכו, ממש במוחשיות".
"את אוהבת לכתוב?" קטע אותה קול מוכר.
אן הסתובבה באחת. "אה, זו את." אמרה כמציינת עובדה, ללא כל פרשנות אישית.
"איך הגעת לכאן?"
"ג'קי לקח אותי". ענתה לילי והתיישבה על הכיסא.
"ג'קי? מי זה?" לא יכלה אן לעצור בעצמה. תזהרי! את נסחפת! לא כדאי לך!
"ג'קי זה הנהג הצמוד שלנו. האמת, שבהתחלה לא התחשק לו לעבור אתנו לניו יורק, אבל את יודעת, הכסף יענה את הכול". אמרה בשקט. אן הסתכלה בה במבט חדש.
"איך השגת את הכתובת שלי?" תפסה אן תעוזה. "ואיך בכלל, הרשית לעצמך להגיע הנה בלי".... היא עצרה לרגע, מהססת, ואז המשיכה להצליף: "בלי שדיברת איתי קודם לכן?"
לילי לא נבהלה. "אענה לך אחד אחד. את הכתובת שלך השגתי מהמורה. בקשתי ממנה את מספרי כל הבנות, אמרתי לה שזה יקל על התאקלמותי.
ברגע שהיה לי את הכתובת שלכם, הכול היה הרבה יותר פשוט. הסתכלתי בספר הטלפונים, והתקשרתי אליכם, אבל הקו היה מנותק, לכן הרשיתי לעצמי להגיע. אבא שלך הכניס אותי הישר לחדרך, ללא חקירות מיותרות". לילי התנשמה, כלאחר וידוי ארוך.
היא תלתה מבט מצפה באן. לפי הכלל הבלתי כתוב בדו- שיח, היא אמורה לענות עכשיו.
| ||
הוסף תגובה