הודעה לבעלי האתר
פרק י"א
שנה קודם:
שתי צפירות עצבניות נשמעו מלמטה. אן הסתובבה לצד השני, חטפה את הכרית ותקעה אותה מעל פניה.
יום האתמול היה טרי ומדמם.
הציפורים בחוץ צייצו כמו כל בוקר. הן לא הבינו שהעולם התהפך. דרך חרך צר היא פתחה עין אחת אדומה, ונתקלה בשעון המעורר, שמשום מה לא מילא את ייעודו הבוקר.
הכרית התעופפה לצד השני של החדר, ונחתה על אדן החלון הרחב. הכנה מוצלחת לקריאת הצהריים. אן חייכה לעצמה לרגע, ומיד המשיכה במרוץ ההתארגנות.
צפירה עצבנית נוספת נשמעה. היא תקעה מבט תוהה בחלון. הרכב שחנה למטה היה מוכר לה מאוד. ראש ג'ינגי' מתולתל שהציץ מהגג הנפתח סייע לה להשלים את התמונה.
עוד צפירה.
ארוחת הבוקר הייתה בשקית נייר. הפעם לא היה מצורף שום פתק.
"לילי, מה את עושה כאן?" עצירה קטנה. "תני לי לנחש", הציניות נטפה ממנה. "ג'ק גילה שנסיעה דרך הרחוב שלי תהיה הכי קצרה, נכון?"
לילי הביטה בה במבט רציני ולא ענתה. השתיקה עמדה ביניהן כמה שניות, תופסת עובי וצורה ממשית.
אן שקלה לפתוח בריצה מהירה, וכבר שלפה את האוזניות, אך מבט נוסף בשעון היד שלה שכנע אותה שמוטב לא להמר. בשתיקה זעופה פתחה את דלת המכונית מהכיוון השני, הצמידה את תיקה אליה, והנוף שבחוץ זכה לסקירה מעמיקה.
הסלולרי צלצל. לילי הגניבה מבט. אן גוננה.
יולי מתקשרת אלייך. היא לא שמה לב איך עלה חיוך קטן על פניה. אצבעה רחפה לרגע מעל הירוק שבמסך, ומהר מאוד עברה ל'השתק'. צפצוף קצר נשמע. הודעה חדשה. היא הציצה לרגע בהודעה, מצחה התקמט.
לילי הייתה מרותקת. הפנטומימה. תהליך שלם ומשמעותי שהתרקם מול עיניה ללא הוצאת אף מילה!
אן הרימה את עייניה, ונתקלה במבטה של לילי. "אני רוצה לדבר איתך היום בהפסקה, מה את אומרת?"
היא תפסה אותה לא מוכנה. "כן... בטח... ברור!"
הן פתחו את הדלתות ביחד, פחות עוינות מתמיד.
שתיהן הרגישו שמשהו חדש נרקם ביניהן.
בית החולים, ניו יורק, 2017:
"אימא!" אן התרוממה בחיבוק עז. מופתעת לרגע, חיבקה אותה רווית בחזרה. "התגעגעתי". חיוך מתפנק ונדיר האיר את פניה.
"אני שמחה שאת באנרגיות טובות". אמרה אימה במעשיות והניחה את הספר החדש על השידה. אן הציצה בו לרגע, ורווית הייתה מופתעת לקבל חיבוק בשנית.
"אל תדאגי, לא קניתי אותו". היא סנטה בביתה. "קפצתי הבוקר לספריה הציבורית שליד בית החולים. אני חייבת לציין שיש להם מגוון מעולה. אולי תוכלי ללכת לשם מחר בעצמך, אם האחות תרשה לך". היא הוסיפה בהגבהת קול. האחות נכנסה לחדר בדיוק באותו רגע.
"שלום, מה שמך?" אמרה רווית בהתעניינות. היא קיבלה על עצמה לדבר עם האחיות, כך שתגרום להן להתייחס יפה לביתה.
האחות התקפדה לרגע. "קלרה בראון". היא לחצה את ידה ברשמיות.
"אני חושבת שאת מוכרת לי". נזכרה רווית לפתע. "את לא מטיפול נמרץ?"
"נכון, במקור אני מטיפול נמרץ, רק באתי לוודא שהכל כשורה עם אן".
היא התכופפה אליה לרגע, ובחביבות מופגנת שאלה לשלומה. אחר סידרה לה את הכרית, אמרה עוד כמה משפטי נימוסין ויצאה מהחדר.
הפלאפון של רווית צלצל. משרד עורכי הדין. היא הביטה לרגע באן השקועה בספר, ליטפה את שערה ולחצה על הידית בחפזה.
בקצה המסדרון עוד הספיקה לראות את האחות פושטת את חלוקה הצחור, ומיד לאחר מכן פותחת- בקושי רב יש לציין- את דלת מדרגות החירום ונעלמת בעדה.
הטלפון רטט בידה. היא מיהרה לענות, ושקעה בשיחה צפופה עם משרד עורכי הדין. דבר לא עניין אותה מלבד מספר התקדימים אותם הקריא לה המזכיר בטלפון. במגירה קטנה בירכתי המוח, התאכסן מראה עיניה, יחד עם עוד רבים כמותו. עובדות פשוטות וכה קטנות אותן אנו רואים יום יום, שעה שעה, ואיננו מייחסים להן חשיבות.
מאחורי הדלת, הפכה אן עוד דף. עיניה היטשטשו לרגע, והיא ניסתה לפתוח אותן ולהגדיל את האישונים.
השידה קיבלה אליה עוד ספר בשתיקה.
מחשבותיה נסובו מיד ועברו כיוון. לילי הייתה במרכזן.
היא התרגלה למחשבות הללו. הן קנו אצלה שביתה והתאזרחו קבע. רק הייתה מופתעת לגלות, שלפתע היא חושבת על עוד מישהי.
שרון.
ידה גיששה אחר הפלאפון. בידה השנייה הוציאה את הפתק מהמגירה. 'עדיף לשמור את המספר בזיכרון'. חשבה לעצמה. היא הקלידה במהירות שרון. מה שם משפחתה? חובבת סדר שכמותה חייבת להיזכר. היא לא תשמור אף איש קשר בשם פרטי בלבד.
היא אמצה את מוחה.
הזיכרון הלם בה לרגע, והיא הופתעה.
שמעתי את שם המשפחה הזה ממש לא מזמן. דפקה על מצחה בתסכול. הדלת נפתחה. אמה גררה את הכיסא והתיישבה. "את מכירה אולי מישהו בראון?" שאלה אן בהתעניינות.
רווית חדת המחשבה לא נזקקה לשניה. "האחות הנחמדה שהייתה כאן. דיברתי איתה לפני כמה ימים. אם אני לא טועה, היא אמרה שאת וביתה לומדות יחד באותה כיתה".
אן יישרה את הכרית ונשכבה מהורהרת.
'אני חייבת למצוא אותה, את שרון. היא עדיין לא זמינה. אני בטוחה שמשהו קרה לה. אני רק לא מבינה איך אני היחידה שרואה את זה!'
"יש לך מושג איפה היא, האחות?"
"מצטערת, חמודה, אני חושבת שהיא סיימה להיום. ראיתי אותה יוצאת. בטח הייתה במשמרת לילה. אם את צריכה משהו, אני יכולה לקרוא לאחות אחרת".
רווית שקעה במגזין שהונח לרווחת החולים וקרוביהם.
אן נטלה את הספר. עיניה חלפו על השורות. מאום לא חדר למוחה.
היא חשה חרדה, מבולבלת ובעיקר מובסת.
שתי צפירות עצבניות נשמעו מלמטה. אן הסתובבה לצד השני, חטפה את הכרית ותקעה אותה מעל פניה.
יום האתמול היה טרי ומדמם.
הציפורים בחוץ צייצו כמו כל בוקר. הן לא הבינו שהעולם התהפך. דרך חרך צר היא פתחה עין אחת אדומה, ונתקלה בשעון המעורר, שמשום מה לא מילא את ייעודו הבוקר.
הכרית התעופפה לצד השני של החדר, ונחתה על אדן החלון הרחב. הכנה מוצלחת לקריאת הצהריים. אן חייכה לעצמה לרגע, ומיד המשיכה במרוץ ההתארגנות.
צפירה עצבנית נוספת נשמעה. היא תקעה מבט תוהה בחלון. הרכב שחנה למטה היה מוכר לה מאוד. ראש ג'ינגי' מתולתל שהציץ מהגג הנפתח סייע לה להשלים את התמונה.
עוד צפירה.
ארוחת הבוקר הייתה בשקית נייר. הפעם לא היה מצורף שום פתק.
"לילי, מה את עושה כאן?" עצירה קטנה. "תני לי לנחש", הציניות נטפה ממנה. "ג'ק גילה שנסיעה דרך הרחוב שלי תהיה הכי קצרה, נכון?"
לילי הביטה בה במבט רציני ולא ענתה. השתיקה עמדה ביניהן כמה שניות, תופסת עובי וצורה ממשית.
אן שקלה לפתוח בריצה מהירה, וכבר שלפה את האוזניות, אך מבט נוסף בשעון היד שלה שכנע אותה שמוטב לא להמר. בשתיקה זעופה פתחה את דלת המכונית מהכיוון השני, הצמידה את תיקה אליה, והנוף שבחוץ זכה לסקירה מעמיקה.
הסלולרי צלצל. לילי הגניבה מבט. אן גוננה.
יולי מתקשרת אלייך. היא לא שמה לב איך עלה חיוך קטן על פניה. אצבעה רחפה לרגע מעל הירוק שבמסך, ומהר מאוד עברה ל'השתק'. צפצוף קצר נשמע. הודעה חדשה. היא הציצה לרגע בהודעה, מצחה התקמט.
לילי הייתה מרותקת. הפנטומימה. תהליך שלם ומשמעותי שהתרקם מול עיניה ללא הוצאת אף מילה!
אן הרימה את עייניה, ונתקלה במבטה של לילי. "אני רוצה לדבר איתך היום בהפסקה, מה את אומרת?"
היא תפסה אותה לא מוכנה. "כן... בטח... ברור!"
הן פתחו את הדלתות ביחד, פחות עוינות מתמיד.
שתיהן הרגישו שמשהו חדש נרקם ביניהן.
בית החולים, ניו יורק, 2017:
"אימא!" אן התרוממה בחיבוק עז. מופתעת לרגע, חיבקה אותה רווית בחזרה. "התגעגעתי". חיוך מתפנק ונדיר האיר את פניה.
"אני שמחה שאת באנרגיות טובות". אמרה אימה במעשיות והניחה את הספר החדש על השידה. אן הציצה בו לרגע, ורווית הייתה מופתעת לקבל חיבוק בשנית.
"אל תדאגי, לא קניתי אותו". היא סנטה בביתה. "קפצתי הבוקר לספריה הציבורית שליד בית החולים. אני חייבת לציין שיש להם מגוון מעולה. אולי תוכלי ללכת לשם מחר בעצמך, אם האחות תרשה לך". היא הוסיפה בהגבהת קול. האחות נכנסה לחדר בדיוק באותו רגע.
"שלום, מה שמך?" אמרה רווית בהתעניינות. היא קיבלה על עצמה לדבר עם האחיות, כך שתגרום להן להתייחס יפה לביתה.
האחות התקפדה לרגע. "קלרה בראון". היא לחצה את ידה ברשמיות.
"אני חושבת שאת מוכרת לי". נזכרה רווית לפתע. "את לא מטיפול נמרץ?"
"נכון, במקור אני מטיפול נמרץ, רק באתי לוודא שהכל כשורה עם אן".
היא התכופפה אליה לרגע, ובחביבות מופגנת שאלה לשלומה. אחר סידרה לה את הכרית, אמרה עוד כמה משפטי נימוסין ויצאה מהחדר.
הפלאפון של רווית צלצל. משרד עורכי הדין. היא הביטה לרגע באן השקועה בספר, ליטפה את שערה ולחצה על הידית בחפזה.
בקצה המסדרון עוד הספיקה לראות את האחות פושטת את חלוקה הצחור, ומיד לאחר מכן פותחת- בקושי רב יש לציין- את דלת מדרגות החירום ונעלמת בעדה.
הטלפון רטט בידה. היא מיהרה לענות, ושקעה בשיחה צפופה עם משרד עורכי הדין. דבר לא עניין אותה מלבד מספר התקדימים אותם הקריא לה המזכיר בטלפון. במגירה קטנה בירכתי המוח, התאכסן מראה עיניה, יחד עם עוד רבים כמותו. עובדות פשוטות וכה קטנות אותן אנו רואים יום יום, שעה שעה, ואיננו מייחסים להן חשיבות.
מאחורי הדלת, הפכה אן עוד דף. עיניה היטשטשו לרגע, והיא ניסתה לפתוח אותן ולהגדיל את האישונים.
השידה קיבלה אליה עוד ספר בשתיקה.
מחשבותיה נסובו מיד ועברו כיוון. לילי הייתה במרכזן.
היא התרגלה למחשבות הללו. הן קנו אצלה שביתה והתאזרחו קבע. רק הייתה מופתעת לגלות, שלפתע היא חושבת על עוד מישהי.
שרון.
ידה גיששה אחר הפלאפון. בידה השנייה הוציאה את הפתק מהמגירה. 'עדיף לשמור את המספר בזיכרון'. חשבה לעצמה. היא הקלידה במהירות שרון. מה שם משפחתה? חובבת סדר שכמותה חייבת להיזכר. היא לא תשמור אף איש קשר בשם פרטי בלבד.
היא אמצה את מוחה.
הזיכרון הלם בה לרגע, והיא הופתעה.
שמעתי את שם המשפחה הזה ממש לא מזמן. דפקה על מצחה בתסכול. הדלת נפתחה. אמה גררה את הכיסא והתיישבה. "את מכירה אולי מישהו בראון?" שאלה אן בהתעניינות.
רווית חדת המחשבה לא נזקקה לשניה. "האחות הנחמדה שהייתה כאן. דיברתי איתה לפני כמה ימים. אם אני לא טועה, היא אמרה שאת וביתה לומדות יחד באותה כיתה".
אן יישרה את הכרית ונשכבה מהורהרת.
'אני חייבת למצוא אותה, את שרון. היא עדיין לא זמינה. אני בטוחה שמשהו קרה לה. אני רק לא מבינה איך אני היחידה שרואה את זה!'
"יש לך מושג איפה היא, האחות?"
"מצטערת, חמודה, אני חושבת שהיא סיימה להיום. ראיתי אותה יוצאת. בטח הייתה במשמרת לילה. אם את צריכה משהו, אני יכולה לקרוא לאחות אחרת".
רווית שקעה במגזין שהונח לרווחת החולים וקרוביהם.
אן נטלה את הספר. עיניה חלפו על השורות. מאום לא חדר למוחה.
היא חשה חרדה, מבולבלת ובעיקר מובסת.
| ||
הוסף תגובה