הודעה לבעלי האתר
פרק א'
בס"ד
שנה קודם:
משקפי הקריאה המוזהבות נשלפו בזהירות מהקופסה. ג'ון היטב אותן על גשר אפו, והקליק על המסמך המצורף.
שורות נפרשו מול עיניו, והוא החל לגלול את העכבר מטה, קורא את השורות בדממה.
"שלושת האנשים נכנסו למערה בחשש. ידו של סטיב כבר הייתה על ההדק. לא היה לו שום רצון להיכנס בעיניים פקוחות ללוע הארי.
הסוכן חתום הפנים הניד בראשו בדומיה. סטיב נשם נשימה עמוקה והוציא שריקה מפיו. נביחות כלבים עזות ענו לו, וכולם נשמו לרווחה. זה היה מוקדם מדי".
ג'ון עצר בבת אחת מהקריאה, ושמט ידו באנחה עשויה היטב מעכבר המחשב האלחוטי, מפנה מבטו לעבר אלברט.
"טוב מאוד, אלברט." הוא החמיא. אלברט לא הרשה לעצמו להרפות. הוא הכיר את הבוס שלו יותר טוב משהכיר את עצמו...
ואכן, זה לא איחר להגיע...
"אבל... ל"ניו יורק פוסט", אני צריך משהו אחר לגמרי. כמה רמות מעל."
אלברט נותר מתוח על כיסא העור המרופד.
"אתה יודע, בוס, שהם לא יקבלו את הסיפור כי רמת המתח שלו גבוהה, או לשונו מלוטשת. מילה אחת ממך, והפרקים מתחילים לזרום, ללא עוררין."
"נכון", הודה ג'ון, ורק טיק עצבני מעל עינו גילה שהוא מתוח, "אני רוצה להצדיק את עצם ההעזה שלי, לפרסם סיפור ב"ניו יורק פוסט". ברגע שאופיע עם מותחן זול, משהו כמו אל- קעידה או טליבאן, כולם מיד יבינו, שבעצם, העיתון מרוויח מספיק כדי לשתוק על פרסום בינוני ומטה, ואת זה אני ממש לא רוצה!"
אלברט בלע את העלבון החלקלק בדומיה.
"אתה יודע, יתכן שטוב ממני, את השמועות שמתרוצצות אודותיי בעולם שבחוץ. אנשים בטוחים שאני מגלומן, רודף כבוד ושררה. ייצור שרואה רק את המשבצת שלו." הוא נרכן קדימה. "אינני בא לערער על דברים אלו, לא כאן המקום." חיוך זעיר עלה על פניו. "את זה אני עושה עם הפסיכולוג שלי... דבר אחד איש אינו מתיימר לייחס לי. אינני טיפש, ומעולם לא הייתי."
רוברט שתק, אינו יודע מה יש להגיב לאחר וידוי שכזה.
"את התו החקוק עליי לא אוכל לשנות, והאמת... לא בטוח שארצה. אנשים חוששים להתעסק עם בריות שכאלו, ורחרוחים מיותרים, מעולם לא הטיבו עם עסקיי."
ג'ון חזר לחיי המציאות באחת.
"אלברט, רציתי להכיר לך מישהו." הוא לחץ על כפתור בקצה שולחנו, החליק על חליפתו ויצא בחפזה מהחדר.
דמות גבוהה וכחושה נכנסה לחדר. אלברט אמץ את עיניו, וקבע בינו לבין עצמו שהאדם הזה נראה בעל עוצמה וביטחון עצמי רב.
הברנש לחץ את ידו בידידותיות מופגנת, מבטו בהיר וישר 'אין לו מה להסתיר', חלפה המחשבה באלברט. לא רבות פגש אנשים כאלו, בוודאי שלא באחוזתו של ג'ון אדמס, מעסיקו הישיר.
"אדי גרימבלד, נעים לי להכיר אותך."
השם קפץ מיד למוחו של אלברט, מעיר תא אהוב במוחו.
מבטו ננעץ בחוסר נימוס משווע בפרצופו של האיש. ג'ון לא סומך עליו. הכתה ההכרה במוחו. לכן הוא דאג מבעוד מועד לשריין לו מחליף. כל הסיפור האחרון שעליו התייגע, היה לחינם, פשוט כך!
האמת, נראה לו שיהיה משתלם להשאיר את העלבונות בחוץ. יהיה אינטלקטואלי, ולא פחות מכך, מסקרן, להכיר את הסופר המוערך ביותר באירופה, למרות, ואולי בגלל גילו הצעיר.
אדי התיישב באדנות מולו, השטיח הרך הבליע את פסיעותיו. "תמיד נחמד לפגוש עמיתים למקצוע." הוא אמר לאלברט בנינוחות, ופשט את רגליו.
עמיתו זע במקומו באי נוחות. נראה היה לו, שהמשפט האחרון לא זרם לאדי בקלות.
'האמת, אי אפשר להתפלא. איש לא יוכל להבטיח לי, שאף אני, עם כמות הערצה וכסף כמו שהאיש הזה מקבל, לא הייתי מתעוור לגמרי.'
"הבנתי מהבוס שלך, שדרוש לו סיפור בהמשכים, משהו יוצא מן הכלל. אתה יודע..." הוא קרץ לו. "הרמה של ה"ניו יורק פוסט". זה לא הולך להיות קל."
"נפלא ונהדר. שיהיה לך בהצלחה. אני רק לא מבין דבר אחד."
"אשמח להסביר לך כל דבר שאינו מובהר כל צרכו." הגיב אדי בכנות.
"למה ג'ון צריך אותי כאן?!אני יכול, פשוט, ללכת לביתי. אשתי תשמח מאוד, תאמין לי." הוא הניח יד על ליבו.
"ג'ון לא יוכל לשכור את שירותיי, גם אם מאוד ירצה בכך. אינני נתון להשכרה כרגע." הגיב אדי בקול משועשע משהו.
"אתה עדיין כאן, אם עיניי אין מטעות אותי." ענה אלברט בעזות, מישיר מבטו לאדי.
אדי שוב מתח את זוויות פיו. חיוכו כבר התחיל להרגיז את אלברט. "שתי סיבות לדבר: אחת, המחיר שאני לוקח לשעה הוא גבוה מאוד, והזמן הדרוש לכתיבת ספר הוא רב, כפי שאתה בוודאי יודע. שתיים", הוא מנה באצבעו, "וזו הסיבה המשמעותית ביותר. לא הסכמתי בשום פנים ואופן להצעה, גם תמורת סכום גבוה.
האג'נדה המקצועית, זו שרכשתיה בעמל, ועט הסופרים שלי אינם מיועדים למכירה. לא הייתי רוצה שמישהו יגלה את הסגנון שלי תחת שמו של הבוס שלך, ויהיה עשיר ככל שיהיה. לכן הוא נאלץ להתפשר, ונאות לשכור אותי למספר שעות יעוץ בשבילך."
אלברט, נעלב למחצה, יישר את ידיו על השולחן. אחרי הכול, הוא בעל הבית כאן, ולא אדי!
"אני בהחלט מבין את תחושותייך. גם אני הייתי נפגע למראה חתירה כזאת תחת כיסאי". אמר אדי בלויאליות.
אלברט נרכן קדימה, זיק נדלק בעיניו. לפחות האנושיות של אדי אינה עומדת בספק.
מבטו סקר ברפרוף שמתוך הרגל את כורסאות הקטיפה היקרות, את רהיטי העץ הכבדים, והטפט שתלה על הקירות במלאכת מחשבת.
"סגנון העלילה שלי ייחודי מאוד וקל לזיהוי." הסביר אדי. "וכדי שאיש לא יחלום שתחת השם ג'ון אדמס מסתתר לו אדי גרימבלד, הסופר המפורסם, החלטתי על מהלך שונה לחלוטין בסיפור, כדי לפתור דילמה זו".
אדי התחיל להרצות בשטף, ואלברט האזין לו בריכוז מוחלט, דוחה את כל מחשבותיו לזמן מאוחר יותר.
משקפי הקריאה המוזהבות נשלפו בזהירות מהקופסה. ג'ון היטב אותן על גשר אפו, והקליק על המסמך המצורף.
שורות נפרשו מול עיניו, והוא החל לגלול את העכבר מטה, קורא את השורות בדממה.
"שלושת האנשים נכנסו למערה בחשש. ידו של סטיב כבר הייתה על ההדק. לא היה לו שום רצון להיכנס בעיניים פקוחות ללוע הארי.
הסוכן חתום הפנים הניד בראשו בדומיה. סטיב נשם נשימה עמוקה והוציא שריקה מפיו. נביחות כלבים עזות ענו לו, וכולם נשמו לרווחה. זה היה מוקדם מדי".
ג'ון עצר בבת אחת מהקריאה, ושמט ידו באנחה עשויה היטב מעכבר המחשב האלחוטי, מפנה מבטו לעבר אלברט.
"טוב מאוד, אלברט." הוא החמיא. אלברט לא הרשה לעצמו להרפות. הוא הכיר את הבוס שלו יותר טוב משהכיר את עצמו...
ואכן, זה לא איחר להגיע...
"אבל... ל"ניו יורק פוסט", אני צריך משהו אחר לגמרי. כמה רמות מעל."
אלברט נותר מתוח על כיסא העור המרופד.
"אתה יודע, בוס, שהם לא יקבלו את הסיפור כי רמת המתח שלו גבוהה, או לשונו מלוטשת. מילה אחת ממך, והפרקים מתחילים לזרום, ללא עוררין."
"נכון", הודה ג'ון, ורק טיק עצבני מעל עינו גילה שהוא מתוח, "אני רוצה להצדיק את עצם ההעזה שלי, לפרסם סיפור ב"ניו יורק פוסט". ברגע שאופיע עם מותחן זול, משהו כמו אל- קעידה או טליבאן, כולם מיד יבינו, שבעצם, העיתון מרוויח מספיק כדי לשתוק על פרסום בינוני ומטה, ואת זה אני ממש לא רוצה!"
אלברט בלע את העלבון החלקלק בדומיה.
"אתה יודע, יתכן שטוב ממני, את השמועות שמתרוצצות אודותיי בעולם שבחוץ. אנשים בטוחים שאני מגלומן, רודף כבוד ושררה. ייצור שרואה רק את המשבצת שלו." הוא נרכן קדימה. "אינני בא לערער על דברים אלו, לא כאן המקום." חיוך זעיר עלה על פניו. "את זה אני עושה עם הפסיכולוג שלי... דבר אחד איש אינו מתיימר לייחס לי. אינני טיפש, ומעולם לא הייתי."
רוברט שתק, אינו יודע מה יש להגיב לאחר וידוי שכזה.
"את התו החקוק עליי לא אוכל לשנות, והאמת... לא בטוח שארצה. אנשים חוששים להתעסק עם בריות שכאלו, ורחרוחים מיותרים, מעולם לא הטיבו עם עסקיי."
ג'ון חזר לחיי המציאות באחת.
"אלברט, רציתי להכיר לך מישהו." הוא לחץ על כפתור בקצה שולחנו, החליק על חליפתו ויצא בחפזה מהחדר.
דמות גבוהה וכחושה נכנסה לחדר. אלברט אמץ את עיניו, וקבע בינו לבין עצמו שהאדם הזה נראה בעל עוצמה וביטחון עצמי רב.
הברנש לחץ את ידו בידידותיות מופגנת, מבטו בהיר וישר 'אין לו מה להסתיר', חלפה המחשבה באלברט. לא רבות פגש אנשים כאלו, בוודאי שלא באחוזתו של ג'ון אדמס, מעסיקו הישיר.
"אדי גרימבלד, נעים לי להכיר אותך."
השם קפץ מיד למוחו של אלברט, מעיר תא אהוב במוחו.
מבטו ננעץ בחוסר נימוס משווע בפרצופו של האיש. ג'ון לא סומך עליו. הכתה ההכרה במוחו. לכן הוא דאג מבעוד מועד לשריין לו מחליף. כל הסיפור האחרון שעליו התייגע, היה לחינם, פשוט כך!
האמת, נראה לו שיהיה משתלם להשאיר את העלבונות בחוץ. יהיה אינטלקטואלי, ולא פחות מכך, מסקרן, להכיר את הסופר המוערך ביותר באירופה, למרות, ואולי בגלל גילו הצעיר.
אדי התיישב באדנות מולו, השטיח הרך הבליע את פסיעותיו. "תמיד נחמד לפגוש עמיתים למקצוע." הוא אמר לאלברט בנינוחות, ופשט את רגליו.
עמיתו זע במקומו באי נוחות. נראה היה לו, שהמשפט האחרון לא זרם לאדי בקלות.
'האמת, אי אפשר להתפלא. איש לא יוכל להבטיח לי, שאף אני, עם כמות הערצה וכסף כמו שהאיש הזה מקבל, לא הייתי מתעוור לגמרי.'
"הבנתי מהבוס שלך, שדרוש לו סיפור בהמשכים, משהו יוצא מן הכלל. אתה יודע..." הוא קרץ לו. "הרמה של ה"ניו יורק פוסט". זה לא הולך להיות קל."
"נפלא ונהדר. שיהיה לך בהצלחה. אני רק לא מבין דבר אחד."
"אשמח להסביר לך כל דבר שאינו מובהר כל צרכו." הגיב אדי בכנות.
"למה ג'ון צריך אותי כאן?!אני יכול, פשוט, ללכת לביתי. אשתי תשמח מאוד, תאמין לי." הוא הניח יד על ליבו.
"ג'ון לא יוכל לשכור את שירותיי, גם אם מאוד ירצה בכך. אינני נתון להשכרה כרגע." הגיב אדי בקול משועשע משהו.
"אתה עדיין כאן, אם עיניי אין מטעות אותי." ענה אלברט בעזות, מישיר מבטו לאדי.
אדי שוב מתח את זוויות פיו. חיוכו כבר התחיל להרגיז את אלברט. "שתי סיבות לדבר: אחת, המחיר שאני לוקח לשעה הוא גבוה מאוד, והזמן הדרוש לכתיבת ספר הוא רב, כפי שאתה בוודאי יודע. שתיים", הוא מנה באצבעו, "וזו הסיבה המשמעותית ביותר. לא הסכמתי בשום פנים ואופן להצעה, גם תמורת סכום גבוה.
האג'נדה המקצועית, זו שרכשתיה בעמל, ועט הסופרים שלי אינם מיועדים למכירה. לא הייתי רוצה שמישהו יגלה את הסגנון שלי תחת שמו של הבוס שלך, ויהיה עשיר ככל שיהיה. לכן הוא נאלץ להתפשר, ונאות לשכור אותי למספר שעות יעוץ בשבילך."
אלברט, נעלב למחצה, יישר את ידיו על השולחן. אחרי הכול, הוא בעל הבית כאן, ולא אדי!
"אני בהחלט מבין את תחושותייך. גם אני הייתי נפגע למראה חתירה כזאת תחת כיסאי". אמר אדי בלויאליות.
אלברט נרכן קדימה, זיק נדלק בעיניו. לפחות האנושיות של אדי אינה עומדת בספק.
מבטו סקר ברפרוף שמתוך הרגל את כורסאות הקטיפה היקרות, את רהיטי העץ הכבדים, והטפט שתלה על הקירות במלאכת מחשבת.
"סגנון העלילה שלי ייחודי מאוד וקל לזיהוי." הסביר אדי. "וכדי שאיש לא יחלום שתחת השם ג'ון אדמס מסתתר לו אדי גרימבלד, הסופר המפורסם, החלטתי על מהלך שונה לחלוטין בסיפור, כדי לפתור דילמה זו".
אדי התחיל להרצות בשטף, ואלברט האזין לו בריכוז מוחלט, דוחה את כל מחשבותיו לזמן מאוחר יותר.
| ||
הוסף תגובה