הודעה לבעלי האתר
פרק ב'
ניו יורק, 2017:
"טוב, אן, אני יוצאת לעבודה". רווית כיתפה את התיק ביד אחת ובידה השנייה הצטלצלו מפתחות הרכב. "הטלפון לידך, נכון?"
"אל תדאגי, מאמי, הכול בסדר. אני לא ילדה!" היא אפילו לא הרימה עיניה מהמחברת בה כתבה בצפיפות, בכתב ידה הקטן והמסודר.
אמה הכירה את חילופי המילים בעל פה. היא נאנחה לרגע, ולאחר מכן חזר החיוך לשרות בזויות פיה. "טוב מתוקה, להתראות". דלת הבית נסגרה באחת.
אן עצרה לרגע מכתיבתה החפוזה, הממהרת משהו. בטנה החלה לקרקר, אבל עד לרגע זה היא התעלמה. החופשה התחיל אתמול, והיא התכוונה לנצל אותה בצורה הטובה ביותר שאפשר, קרי, לגמור לכתוב למגירה ספר נוסף.
לאחר שעה נשמעו דפיקות בדלת. אן העבירה יד בשערה, ומהרה לפתוח. עמדה שם, לילי.
"אני נוסעת עכשיו לקניות. מתחשק לך לבוא אתי?"
"כן, בוודאי!" היא תחבה בזריזות מספר פירות לתיק צד קטן, לקחה שטר כסף מהמגירה, וקפצה במורד המדרגות לצידה של לילי.
הן השתחלו לרכב המשפחתי של אדמס. אם המשפחה חייכה לאן בידידותיות, והרכב זינק קדימה.
"את יודעת שהחלפתי את כל החדר לפני שבועיים." סחה לילי לחברתה. "רק וילון עוד לא מצאתי. היינו אז בשיא תקופת המבחנים, ואימא הבטיחה שביום הראשון של החופש נלך ל"בלומינגדיילס", נחפש שם וילון בצבעים תואמים ואולי עוד כמה מציאות".
אן התכווצה. לילי מאוד אהבה ללכת לקניות. רוב יציאותיהן המשותפות היו למרכזי הקניות השונים: "מייסי'ס", "סאקס פירט' אבניו", "בארניז'" ושדרת מדיסון. היא נתקפה ברגשי נחיתות. הן לא יכולות לאפשר לעצמן הרבה, היא ואימה. אמנם, כל מה שצריך, יש, וגם מעבר לכך, אבל מעולם ידה של אמה לא קלה על הארנק, בלי השוואה למשפחת אדמס, לדוגמה.
לילי נסחפה לשיחה ערה עם אימה. הן התדיינו על השאלה החשובה: האם צריך כיסוי מיטה נוסף, או שהכיסויים הקיימים מספיקים וראויים לשימוש.
אן הסבה פניה לחלון. היא לא אהבה את הוויכוחים האלה. לילי לא מתביישת ממנה, והדבר רק אמור להחמיא לה. מדוע אם כך, הדיבורים דוקרים את אזנה?
בבית שלה, הבית הקטן והחמים, חונכה לכבוד בלעדי. תמיד מילתה של אימא היא האחרונה והקובעת.
כשגדלה מעט, התפלאה לראות עד כמה העובדה הזאת ראויה להערכה. עד כמה היא ראויה להערכה.
המכונית נעצרה. המון האדם בלבל את חושיה ודרך את עצביה. היא מהרה להזדנב אחר לילי ואימה.
"אני נכנסת פה לפיצה". פנתה גברת אדמס לביתה יקירתה. "הכנסנה בינתיים ושמנה בעגלה כל מה שנראה לכן".
לילי החלה ללכת בנמרצות, מפנה גווה לאן. היא הלכה מאחוריה, מביטה על הפרסומות הנוצצות. "כשאני מגיעה למקום כזה, ישנה תחושה שכל הזהות העצמית נמחקת. את נבלעת בתוך מפעל ענק, בתוך סרט נע אחד ארוך". סחה לידידתה.
"מה?" לילי בהתה בה. למראה פרצופה התחשק לאן לצחוק, אך היא התעשתה. "סתם, דיברתי לעצמי".
"הנה, הגענו. גבירתי", פנתה לילי בסמכותיות לזבנית שעמדה בסמוך, "אני מחפשת וילון וכיסוי למיטה תואם בגווני הכתום".
הזבנית הרכינה ראשה בהכנעה, והצביעה על המקום המבוקש.
"אני כל כך אוהבת את הסחורה שלהם". פטפטה לילי ללא מעצור. נראה שבמקומות כאלו היא פורחת! חשבה לעצמה אן בביקורתיות.
"הטיב מעולה והמגוון עצום". היא נטלה בידה סט פרחוני בצבע כתום פסטלי רגוע. אן הציצה במחיר ונבהלה. "כנראה שזה מגיע ביחד". אמרה בציניות.
"מה מגיע ביחד?" עצרה לרגע לילי ממישושיה.
"הסכום הגבוה עם האיכות והמגוון."
"מה את מצפה? שאלך ל"צ'יינה טאון", כדי שאחרי כביסה אחת כל הצבע ירד? אז אצטרך להגיע לכאן שוב. לא בשבילי, תודה".
"נראה יותר שזה לא בשביל אימא שלך העסוקה, שבקושי פינתה שעת איכות בשבילך, וגם אז, היא הולכת לאכול פיצה". אמרה ללא קול. כבר מזמן למדה שאנשים לא אוהבים לשמוע ביקורת, גם לא מרומזת.
מטבח מסעדת "אריסטוקרט":
"הלו, ג'וני, תביא לי את האגוזים מהמזווה".
"אני כבר שם". עלה קולו העמום. "אני שולח לך בטיסה ישירה, תתכונן!" האגוזים נחתו בין זרועותיו של הטבח הראשי, שבזה הרגע עמד להתחיל בהכנת עוגת הדגל של מסעדת "אריסטוקרט" . העוגה שמושכת לקוחות רבים, ומצדיקה את עצם קיומה.
מבט חטוף הספיק לטבח המנוסה להודיע: "תביא לי חבילה חדשה. יש כאן רק ארבע מאות גרם".
"אין." עלתה תשובתו הלקונית של ג'ון.
הטבח כמעט ואיבד את עשתונותיו, המפורסמים לתהילה אף הם. "בוטנים יעזרו לך?" צעק ג'ון, מנסה לגבור על רעש המכונות.
"רעיון מצוין, רואים שאתה העוזר שלי כבר חמש שנים". החמיא הטבח ליכולותיו שלו עצמו באיתור כוח אדם.
"לא יקרה שום דבר אם בעוגה יהיו מאה גרם בוטנים קצוצים, באמת שלא". מלמל לעצמו בהחלטיות, מפעיל בהינף יד את מעבד המזון התעשייתי.
צוות המטבח חזר לעבודת השגרה.
אחרי חצי שעה כבר הייתה העוגה בתנור.
מרכז קניות "בלומינגדיילס":
"טוב, נראה לי שאקח את הסט הזה. מהמם, לא?!" לילי הושיטה את האריזה המרשרשת לאן.
"כאילו שדעתי משנה משהו". רטנה חברתה. שתיהן פרצו בצחוק מתגלגל.
הן פנו לקופות. התורות לא היו עמוסים ביותר, ולאחר חמש דקות כבר היטלטלה השקית בידיה של לילי.
"אמא שלי מחכה לנו בפיצה. יש לי הפתעה בשבילך". עיניה ברקו בחיוניות. הדבר שאהבה מכול היה להעניק לידידותיה, וביד רחבה.
גברת ויליאמס התרוממה באחת ממושבה, השאירה טיפ למלצרית וצעדה אליהן, עקביה מרעישים על רצפת הפרקט החלקה.
"באנה, בנות. אני כבר ממש מתגעגעת ל"אריסטוקרט", כדאי שנזדרז, אם אנחנו רוצות שיוותר לנו פירור או שניים". היא החליפה קריצה עם בתה. הן היו דומות למדי באופיין.
צעדיהן נבלעו על השטיח הכהה, שריפד את הרצפה מקיר לקיר. הספוטים הבהירים האירו על השולחנות, שתפריט בכריכת עור היה מונח עליהם, בזווית מדויקת להפליא.
"פה אני מרגישה בבית". העירה אן, ומתחה את עצמותיה על הכיסא. אחד הפינוקים שהרשתה לעצמה משפחתן הקטנה היה להגיע למסעדה.
"שלוש עוגת אגוזים בקציפה". הורתה הלן אדמס למלצר שריחף משולחן לשולחן, נוגע לא נוגע בקרקע. "ושלוש שוקו מוקצף". הוסיפה לילי, מגניבה מבט לאימה, שהנידה ראשה באישור.
"לילי החליטה לפנק אותך עד הסוף". היא סחה לאן שהביטה בכל הנעשה. "לא בכל יום אנחנו מגיעות לכאן". התגוננה היחידהל'ה שלה. אימה חייכה בסלחנות, והדקות עברו עליהן בשתיקה דמומה. כל אחת הייתה עסוקה במחשבותיה.
"טוב, אן, אני יוצאת לעבודה". רווית כיתפה את התיק ביד אחת ובידה השנייה הצטלצלו מפתחות הרכב. "הטלפון לידך, נכון?"
"אל תדאגי, מאמי, הכול בסדר. אני לא ילדה!" היא אפילו לא הרימה עיניה מהמחברת בה כתבה בצפיפות, בכתב ידה הקטן והמסודר.
אמה הכירה את חילופי המילים בעל פה. היא נאנחה לרגע, ולאחר מכן חזר החיוך לשרות בזויות פיה. "טוב מתוקה, להתראות". דלת הבית נסגרה באחת.
אן עצרה לרגע מכתיבתה החפוזה, הממהרת משהו. בטנה החלה לקרקר, אבל עד לרגע זה היא התעלמה. החופשה התחיל אתמול, והיא התכוונה לנצל אותה בצורה הטובה ביותר שאפשר, קרי, לגמור לכתוב למגירה ספר נוסף.
לאחר שעה נשמעו דפיקות בדלת. אן העבירה יד בשערה, ומהרה לפתוח. עמדה שם, לילי.
"אני נוסעת עכשיו לקניות. מתחשק לך לבוא אתי?"
"כן, בוודאי!" היא תחבה בזריזות מספר פירות לתיק צד קטן, לקחה שטר כסף מהמגירה, וקפצה במורד המדרגות לצידה של לילי.
הן השתחלו לרכב המשפחתי של אדמס. אם המשפחה חייכה לאן בידידותיות, והרכב זינק קדימה.
"את יודעת שהחלפתי את כל החדר לפני שבועיים." סחה לילי לחברתה. "רק וילון עוד לא מצאתי. היינו אז בשיא תקופת המבחנים, ואימא הבטיחה שביום הראשון של החופש נלך ל"בלומינגדיילס", נחפש שם וילון בצבעים תואמים ואולי עוד כמה מציאות".
אן התכווצה. לילי מאוד אהבה ללכת לקניות. רוב יציאותיהן המשותפות היו למרכזי הקניות השונים: "מייסי'ס", "סאקס פירט' אבניו", "בארניז'" ושדרת מדיסון. היא נתקפה ברגשי נחיתות. הן לא יכולות לאפשר לעצמן הרבה, היא ואימה. אמנם, כל מה שצריך, יש, וגם מעבר לכך, אבל מעולם ידה של אמה לא קלה על הארנק, בלי השוואה למשפחת אדמס, לדוגמה.
לילי נסחפה לשיחה ערה עם אימה. הן התדיינו על השאלה החשובה: האם צריך כיסוי מיטה נוסף, או שהכיסויים הקיימים מספיקים וראויים לשימוש.
אן הסבה פניה לחלון. היא לא אהבה את הוויכוחים האלה. לילי לא מתביישת ממנה, והדבר רק אמור להחמיא לה. מדוע אם כך, הדיבורים דוקרים את אזנה?
בבית שלה, הבית הקטן והחמים, חונכה לכבוד בלעדי. תמיד מילתה של אימא היא האחרונה והקובעת.
כשגדלה מעט, התפלאה לראות עד כמה העובדה הזאת ראויה להערכה. עד כמה היא ראויה להערכה.
המכונית נעצרה. המון האדם בלבל את חושיה ודרך את עצביה. היא מהרה להזדנב אחר לילי ואימה.
"אני נכנסת פה לפיצה". פנתה גברת אדמס לביתה יקירתה. "הכנסנה בינתיים ושמנה בעגלה כל מה שנראה לכן".
לילי החלה ללכת בנמרצות, מפנה גווה לאן. היא הלכה מאחוריה, מביטה על הפרסומות הנוצצות. "כשאני מגיעה למקום כזה, ישנה תחושה שכל הזהות העצמית נמחקת. את נבלעת בתוך מפעל ענק, בתוך סרט נע אחד ארוך". סחה לידידתה.
"מה?" לילי בהתה בה. למראה פרצופה התחשק לאן לצחוק, אך היא התעשתה. "סתם, דיברתי לעצמי".
"הנה, הגענו. גבירתי", פנתה לילי בסמכותיות לזבנית שעמדה בסמוך, "אני מחפשת וילון וכיסוי למיטה תואם בגווני הכתום".
הזבנית הרכינה ראשה בהכנעה, והצביעה על המקום המבוקש.
"אני כל כך אוהבת את הסחורה שלהם". פטפטה לילי ללא מעצור. נראה שבמקומות כאלו היא פורחת! חשבה לעצמה אן בביקורתיות.
"הטיב מעולה והמגוון עצום". היא נטלה בידה סט פרחוני בצבע כתום פסטלי רגוע. אן הציצה במחיר ונבהלה. "כנראה שזה מגיע ביחד". אמרה בציניות.
"מה מגיע ביחד?" עצרה לרגע לילי ממישושיה.
"הסכום הגבוה עם האיכות והמגוון."
"מה את מצפה? שאלך ל"צ'יינה טאון", כדי שאחרי כביסה אחת כל הצבע ירד? אז אצטרך להגיע לכאן שוב. לא בשבילי, תודה".
"נראה יותר שזה לא בשביל אימא שלך העסוקה, שבקושי פינתה שעת איכות בשבילך, וגם אז, היא הולכת לאכול פיצה". אמרה ללא קול. כבר מזמן למדה שאנשים לא אוהבים לשמוע ביקורת, גם לא מרומזת.
מטבח מסעדת "אריסטוקרט":
"הלו, ג'וני, תביא לי את האגוזים מהמזווה".
"אני כבר שם". עלה קולו העמום. "אני שולח לך בטיסה ישירה, תתכונן!" האגוזים נחתו בין זרועותיו של הטבח הראשי, שבזה הרגע עמד להתחיל בהכנת עוגת הדגל של מסעדת "אריסטוקרט" . העוגה שמושכת לקוחות רבים, ומצדיקה את עצם קיומה.
מבט חטוף הספיק לטבח המנוסה להודיע: "תביא לי חבילה חדשה. יש כאן רק ארבע מאות גרם".
"אין." עלתה תשובתו הלקונית של ג'ון.
הטבח כמעט ואיבד את עשתונותיו, המפורסמים לתהילה אף הם. "בוטנים יעזרו לך?" צעק ג'ון, מנסה לגבור על רעש המכונות.
"רעיון מצוין, רואים שאתה העוזר שלי כבר חמש שנים". החמיא הטבח ליכולותיו שלו עצמו באיתור כוח אדם.
"לא יקרה שום דבר אם בעוגה יהיו מאה גרם בוטנים קצוצים, באמת שלא". מלמל לעצמו בהחלטיות, מפעיל בהינף יד את מעבד המזון התעשייתי.
צוות המטבח חזר לעבודת השגרה.
אחרי חצי שעה כבר הייתה העוגה בתנור.
מרכז קניות "בלומינגדיילס":
"טוב, נראה לי שאקח את הסט הזה. מהמם, לא?!" לילי הושיטה את האריזה המרשרשת לאן.
"כאילו שדעתי משנה משהו". רטנה חברתה. שתיהן פרצו בצחוק מתגלגל.
הן פנו לקופות. התורות לא היו עמוסים ביותר, ולאחר חמש דקות כבר היטלטלה השקית בידיה של לילי.
"אמא שלי מחכה לנו בפיצה. יש לי הפתעה בשבילך". עיניה ברקו בחיוניות. הדבר שאהבה מכול היה להעניק לידידותיה, וביד רחבה.
גברת ויליאמס התרוממה באחת ממושבה, השאירה טיפ למלצרית וצעדה אליהן, עקביה מרעישים על רצפת הפרקט החלקה.
"באנה, בנות. אני כבר ממש מתגעגעת ל"אריסטוקרט", כדאי שנזדרז, אם אנחנו רוצות שיוותר לנו פירור או שניים". היא החליפה קריצה עם בתה. הן היו דומות למדי באופיין.
צעדיהן נבלעו על השטיח הכהה, שריפד את הרצפה מקיר לקיר. הספוטים הבהירים האירו על השולחנות, שתפריט בכריכת עור היה מונח עליהם, בזווית מדויקת להפליא.
"פה אני מרגישה בבית". העירה אן, ומתחה את עצמותיה על הכיסא. אחד הפינוקים שהרשתה לעצמה משפחתן הקטנה היה להגיע למסעדה.
"שלוש עוגת אגוזים בקציפה". הורתה הלן אדמס למלצר שריחף משולחן לשולחן, נוגע לא נוגע בקרקע. "ושלוש שוקו מוקצף". הוסיפה לילי, מגניבה מבט לאימה, שהנידה ראשה באישור.
"לילי החליטה לפנק אותך עד הסוף". היא סחה לאן שהביטה בכל הנעשה. "לא בכל יום אנחנו מגיעות לכאן". התגוננה היחידהל'ה שלה. אימה חייכה בסלחנות, והדקות עברו עליהן בשתיקה דמומה. כל אחת הייתה עסוקה במחשבותיה.
| ||
הוסף תגובה