הודעה לבעלי האתר
פרק י'
בית החולים, ניו יורק, 2017:
בשתי הדקות הראשונות אן קפאה במיטתה. המולת המחלקה מבחוץ המשיכה כרגיל, אבל לדידה, הכול נעצר.
לאחר מכן, סנטה בעצמה. 'מה קרה לידע המהולל שלך, תולעת ספרים? מעולם לא קראת ספרים על ריגול?'
היא התכופפה מתחת למיטה בשקט, מנסה להציץ מתחתיה בדממה. כפתור קטן, כמעט בצבע המיטה, הודבק שם. היא העבירה עליו יד בזהירות, ואז הזיזה אותה מיד.
לקחה דף ועט מהמגירה, ושרבטה כמה מילים, מנסה לעשות לעצמה סדר בראש.
הצצה קטנה מחוץ לדלת החדר נתנה לה רעיון.
היא נטלה בחפזה את הפלאפון מהשידה בחדר, ומיהרה למרפסת העישון הקטנה שהייתה בסוף המסדרון, והתקרבה למעקה ככל שניתן.
כך בדיוק היו עושים כל המרגלים מספרי המתח שקראה.
מרוצה מעצמה הוציאה את הפתק הקטן מהכיס והחלה לחייג את מספרה של שרון.
לא זמין.
ממש מוזר.
לפני חמש דקות שרון עזבה את חדרה. לא הגיוני שלא אמרה לה מילה על כך שנגמרה לה הבטרייה.
הגיוני הרבה יותר שקרה לה משהו!!
היא ניסתה להיזכר בקורותיו של לאונרדו, המרגל הגיבור מהספר שהיא כל כך אוהבת. מיד לאחר שביקר את ראש הכפר האיטלקי, להזהירו מפני הכנופייה החמושה, תפסו אותו.
הדבר הראשון שהכנופייה עשתה היה לנטרל את הפלאפון שלו, כדי למנוע איתור.
היא הביטה למטה, לחניון. אולי תראה את שרון מוכנסת לתוך רכב שחור וגדול?!
כצפוי, החניון היה שגרתי לגמרי. מכוניות נכנסו ויצאו, קצת קולות רקע אנושיים. לא יותר מזה.
באמת! גערה בעצמה מבלי משים.
מה חשבת?
שרון לא חייבת לספק לך דין וחשבון על מצב הסוללה בפלאפון שלה. עובדה כל כך פשוטה, שקרתה לך עצמך עשרות אם לא מאות פעמים, גורמת לך להרחיק לכת עד לחטיפה?!
לא הגזמת קצת?
מתוסכלת, נשכבה במיטה. עיניה בהו בתקרה זמן מה, ואט אט החלו להיעצם.
לזוג העיניים הבוחנות שהביטו עליה מפתח החדר זה הספיק.
"היא לא חושדת בכלום". היא דיווחה בסיפוק. "אפשר לעבור לשלב ב'".
ישראל, 2017:
הדלת נפתחה לרווחה. רגליים קטנות טופפו עד לשולחן, ונעצרו. "שלום, אמא, הגענו". אמרה רחלי. היא זרקה את התיק על הרצפה, מצפה לתגובה הרגילה. היא לא הגיעה.
"שלום חמודים". חיוך עייף האיר את פניה של לאה. היא הרימה את התינוקת, ונכנסה למטבח. ברק האיר את מוחה. "ארוחת צהריים! איך שכחת?" נזפה בעצמה. ידיה הוציאו אוטומטית חבילת נקניקיות סויה, ותוך עשר דקות בעבעו המים שעל האש.
"האוכל מוכן". היא הניחה את שולי בכיסא האוכל, והוציאה חד פעמי. כל ילד קיבל שתי נקניקיות ותלולית פסטה. רחלי פינתה את הצלחות, ולאה סימנה לה לבוא בעקבותיה. היא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת.
"רחלי, אני צריכה לספר לך משהו". היא פתחה ואמרה.
רחלי שיחקה בקצה צמתה, מיישרת ומסלסלת חליפות. היא לא חשבה שמדובר במשהו רציני.
"אני טסה הלילה לארצות הברית".
עיניה של רחלי נפתחו, והתכלת שבהם האיר לרגע. "למה?"
"את יודעת שאני עצמי עליתי בתור בחורה, נכון? הוריי נפטרו מעט קודם לכן, אבל הותרתי את אחותי הגדולה מאחוריי. הבת שלה מאושפזת עכשיו. אני חייבת לנסוע. אחותי לא נשמעת טוב בשיחות שלי איתה". היא עצרה לרגע, ואז אמרה, כמו לעצמה: "בכלל לא. היא אלמנה. אני היחידה שיש לה בעולם".
לאה סיימה את וידוי חייה בכמה משפטים מתומצתים והתנשפה. מבע פניה היה דרוך, והיא הביטה על רחלי בציפייה.
רחלי שתקה לכמה רגעים ממושכים. מבטה נפל לרגע על המזוודה הפתוחה לרווחה, והארון החצי מרוקן. היא הנהנה בראשה חליפות, ומיד פתחה בצרור שאלות של: למה, כמה, איך ואיפה.
אימה השתדלה לענות במיטב הסבלנות. לרוב השאלות היו לה תשובות, ואת חלקן היא הבטיחה לברר. השיחה הסתיימה. רחלי יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.
לאה השתרעה על המיטה. בקצה עינה ראתה את המזוודה הפתוחה. משהו החלטי ועקשן לחש לה שהסיפור הזה לא יהיה קצר כל כך. היא קמה ממקומה והוסיפה עוד כמה בגדים. יונתן בעלה יחזור הביתה לקראת הערב. היא תלך לקנות לעצמה כמה פרטים נחוצים, ומיד הם יצאו לשדה התעופה, מפקידים את רחלי לשמירה על הילדים.
יונתן יחזור הביתה לאחר כמה שעות. היא תמריא לארצות הברית, ומועד חזרתה אינו ידוע. כרטיס חזור עוד לא נקנה.
הביקור הזה מעורר בה רגשות רבים כל כך. היא לא דרכה על אדמת ארצות הברית כל כך הרבה זמן, ותמיד קיוותה לחזור אליה בנסיבות משמחות יותר.
חבל שלא התפללה חזק יותר.
כמה שעות לאחר מכן, היא החתימה את דרכונה, משפשפת את עינייה העייפות.
היא כבר התיישבה במטוס, בכיסא ליד החלון. המטוס המריא, מיישר את חרטומו, ומותיר את ארץ ישראל הרחק מתחתיו. עפעפיה של לאה היו כבדים וחישבו להיעצם. שתיים עשרה שעות הטיסה היו נראות לה כל כך קצרות לפתע.
מהר מאוד היא שקעה בשינה כבדה , מלאה בחלומות גדושים בסיפורי העבר. שיחותיה הטלפוניות עם אן, שכה התרבו לאחרונה, עלו גם הם בחלומותיה, והיא נעה בחוסר נוחות.
המחוג השלים סיבוב שלם.
נחיתה.
בשתי הדקות הראשונות אן קפאה במיטתה. המולת המחלקה מבחוץ המשיכה כרגיל, אבל לדידה, הכול נעצר.
לאחר מכן, סנטה בעצמה. 'מה קרה לידע המהולל שלך, תולעת ספרים? מעולם לא קראת ספרים על ריגול?'
היא התכופפה מתחת למיטה בשקט, מנסה להציץ מתחתיה בדממה. כפתור קטן, כמעט בצבע המיטה, הודבק שם. היא העבירה עליו יד בזהירות, ואז הזיזה אותה מיד.
לקחה דף ועט מהמגירה, ושרבטה כמה מילים, מנסה לעשות לעצמה סדר בראש.
הצצה קטנה מחוץ לדלת החדר נתנה לה רעיון.
היא נטלה בחפזה את הפלאפון מהשידה בחדר, ומיהרה למרפסת העישון הקטנה שהייתה בסוף המסדרון, והתקרבה למעקה ככל שניתן.
כך בדיוק היו עושים כל המרגלים מספרי המתח שקראה.
מרוצה מעצמה הוציאה את הפתק הקטן מהכיס והחלה לחייג את מספרה של שרון.
לא זמין.
ממש מוזר.
לפני חמש דקות שרון עזבה את חדרה. לא הגיוני שלא אמרה לה מילה על כך שנגמרה לה הבטרייה.
הגיוני הרבה יותר שקרה לה משהו!!
היא ניסתה להיזכר בקורותיו של לאונרדו, המרגל הגיבור מהספר שהיא כל כך אוהבת. מיד לאחר שביקר את ראש הכפר האיטלקי, להזהירו מפני הכנופייה החמושה, תפסו אותו.
הדבר הראשון שהכנופייה עשתה היה לנטרל את הפלאפון שלו, כדי למנוע איתור.
היא הביטה למטה, לחניון. אולי תראה את שרון מוכנסת לתוך רכב שחור וגדול?!
כצפוי, החניון היה שגרתי לגמרי. מכוניות נכנסו ויצאו, קצת קולות רקע אנושיים. לא יותר מזה.
באמת! גערה בעצמה מבלי משים.
מה חשבת?
שרון לא חייבת לספק לך דין וחשבון על מצב הסוללה בפלאפון שלה. עובדה כל כך פשוטה, שקרתה לך עצמך עשרות אם לא מאות פעמים, גורמת לך להרחיק לכת עד לחטיפה?!
לא הגזמת קצת?
מתוסכלת, נשכבה במיטה. עיניה בהו בתקרה זמן מה, ואט אט החלו להיעצם.
לזוג העיניים הבוחנות שהביטו עליה מפתח החדר זה הספיק.
"היא לא חושדת בכלום". היא דיווחה בסיפוק. "אפשר לעבור לשלב ב'".
ישראל, 2017:
הדלת נפתחה לרווחה. רגליים קטנות טופפו עד לשולחן, ונעצרו. "שלום, אמא, הגענו". אמרה רחלי. היא זרקה את התיק על הרצפה, מצפה לתגובה הרגילה. היא לא הגיעה.
"שלום חמודים". חיוך עייף האיר את פניה של לאה. היא הרימה את התינוקת, ונכנסה למטבח. ברק האיר את מוחה. "ארוחת צהריים! איך שכחת?" נזפה בעצמה. ידיה הוציאו אוטומטית חבילת נקניקיות סויה, ותוך עשר דקות בעבעו המים שעל האש.
"האוכל מוכן". היא הניחה את שולי בכיסא האוכל, והוציאה חד פעמי. כל ילד קיבל שתי נקניקיות ותלולית פסטה. רחלי פינתה את הצלחות, ולאה סימנה לה לבוא בעקבותיה. היא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת.
"רחלי, אני צריכה לספר לך משהו". היא פתחה ואמרה.
רחלי שיחקה בקצה צמתה, מיישרת ומסלסלת חליפות. היא לא חשבה שמדובר במשהו רציני.
"אני טסה הלילה לארצות הברית".
עיניה של רחלי נפתחו, והתכלת שבהם האיר לרגע. "למה?"
"את יודעת שאני עצמי עליתי בתור בחורה, נכון? הוריי נפטרו מעט קודם לכן, אבל הותרתי את אחותי הגדולה מאחוריי. הבת שלה מאושפזת עכשיו. אני חייבת לנסוע. אחותי לא נשמעת טוב בשיחות שלי איתה". היא עצרה לרגע, ואז אמרה, כמו לעצמה: "בכלל לא. היא אלמנה. אני היחידה שיש לה בעולם".
לאה סיימה את וידוי חייה בכמה משפטים מתומצתים והתנשפה. מבע פניה היה דרוך, והיא הביטה על רחלי בציפייה.
רחלי שתקה לכמה רגעים ממושכים. מבטה נפל לרגע על המזוודה הפתוחה לרווחה, והארון החצי מרוקן. היא הנהנה בראשה חליפות, ומיד פתחה בצרור שאלות של: למה, כמה, איך ואיפה.
אימה השתדלה לענות במיטב הסבלנות. לרוב השאלות היו לה תשובות, ואת חלקן היא הבטיחה לברר. השיחה הסתיימה. רחלי יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.
לאה השתרעה על המיטה. בקצה עינה ראתה את המזוודה הפתוחה. משהו החלטי ועקשן לחש לה שהסיפור הזה לא יהיה קצר כל כך. היא קמה ממקומה והוסיפה עוד כמה בגדים. יונתן בעלה יחזור הביתה לקראת הערב. היא תלך לקנות לעצמה כמה פרטים נחוצים, ומיד הם יצאו לשדה התעופה, מפקידים את רחלי לשמירה על הילדים.
יונתן יחזור הביתה לאחר כמה שעות. היא תמריא לארצות הברית, ומועד חזרתה אינו ידוע. כרטיס חזור עוד לא נקנה.
הביקור הזה מעורר בה רגשות רבים כל כך. היא לא דרכה על אדמת ארצות הברית כל כך הרבה זמן, ותמיד קיוותה לחזור אליה בנסיבות משמחות יותר.
חבל שלא התפללה חזק יותר.
כמה שעות לאחר מכן, היא החתימה את דרכונה, משפשפת את עינייה העייפות.
היא כבר התיישבה במטוס, בכיסא ליד החלון. המטוס המריא, מיישר את חרטומו, ומותיר את ארץ ישראל הרחק מתחתיו. עפעפיה של לאה היו כבדים וחישבו להיעצם. שתיים עשרה שעות הטיסה היו נראות לה כל כך קצרות לפתע.
מהר מאוד היא שקעה בשינה כבדה , מלאה בחלומות גדושים בסיפורי העבר. שיחותיה הטלפוניות עם אן, שכה התרבו לאחרונה, עלו גם הם בחלומותיה, והיא נעה בחוסר נוחות.
המחוג השלים סיבוב שלם.
נחיתה.
| ||
הוסף תגובה