הודעה לבעלי האתר
פרק ד'
ניו יורק, 2017:
אן הביטה סביבותיה. למרות כל הפעמים שהייתה במסעדה, תמיד אהבה להסתכל ולבחון כל פרט.
מפינה נסתרת בקעה מנגינת פסנתר רוגעת, שנוגנה במקצועיות על ידי פסנתרן בכיר ומבוקש.
אכן, שמה של המסעדה יאה לה והיא יאה לשמה. הרהרה אן בציניות.
"אל תדאגי, משלמים לו היטב". אמרה לילי, שעקבה אחרי מבטה של אן. הן פרצו בצחוק מהוסה. בתור חברות ותיקות ונאמנות, הן שידרו על אותו גל, או לפחות ניסו...
"בבקשה, הנה ההזמנה שלכם". הגיש להן מלצר חייכן את צלחות החרסינה היוקרתיות.
"העוגה במתכון הרגיל, נכון?" וידאה אן.
"הכול בסדר, המתכון הרגיל והקבוע". ענה המלצר שחיוכו על פניו והתרחק משם.
"נדמה לי שהוא עובד בכלל במטבח". לחשה אן ללילי, וזו משכה בכתפיה בחוסר עניין. "אולי היה חסר להם מלצר, מה אכפת לי? העיקר שלנו יש שירות".
אן שיקעה את הכפית בעוגה, והכניסה את הביס הראשון לפיה.
קול שקשוק הכוסות המנומס נדם באחת לשמע חבטה עמומה. המבטים הופנו בגניבה לכיוון מוקד ההתרחשות. אחד הנוכחים קם ממקומו במהירות.
המזוקן קינח את פיו מעדנות, והתחמק מהמסעדה. הפלאפון צלצל. "נו, איך הבלאגן שעשית?" גיחך בן שיחו.
"חגיגי ביותר". סקר האיש את סביבותיו, והתרחק מהמסעדה "אתה יודע. אמבולנסים, ניידות משטרה. את זה אני אוהב".
האיש מעבר לקו הצטחק. רונלד הרחיק את המכשיר מאזנו ואמר בחוסר שביעות רצון: "אתה יודע מה המוטו שלנו, נכון?! מקצוענות קרה ומחושבת. את הצחוק המבחיל שלך תשמור לבית, למשפחה שאין לך." סיים בבוטות, וניתק. פניו שבו לעטות את הבעתן הרגילה. ניידות החירום כבר עזבו את זירת האירוע. הוא רק הוציא בזהירות את שקית הבטנים מכיסו, וחייך בשביעות רצון.
וי דמיוני סומן. המשימה הראשונה הושלמה.
הטבח הראשי הופתע לגלות את מכתב ההתפטרות הענייני. הוא רק הניד בראשו בחוסר שביעות רצון. "חבל, הוא היה עובד מעולה. קשה היום למצוא אצל הצעירים האמריקניים אדם עם משמעת ומוסר עבודה גבוהים כל כך"...
למחרת כבר התפרסמה מודעת דרושים. מסעדת "אריסטוקרט" סיימה את תפקידה. במיוחד בעיניו של רונלד...
בית החולים הענק וידוע השם היה עמוס, כמו בכל יום ראשון. שיכורים מתקוטטים, ילדים שנפצעו ממשחקי רחוב... הפקידה במיון כבר התרגלה לעניין. הכול כרגיל.
במחלקת "טיפול נמרץ" הייתה אטמוספירה אחרת. מוניטורים צפצפו בקול חרישי, וצוות אחיות ישב דרוך והביט במסכים. מדי פעם, הייתה קמה אחת מהם וניגשת לחולה זה או אחר. קרובי משפחה הורשו להיכנס לשהות קצרה בלבד.
"אני אומרת לך", התלחששה קארין עם איה. "עוד שניה, ואני פשוט בורחת מכאן! איזו אווירה דיכאונית!"
"תגידי, שכחת איזה מקצוע למדת? את מתחרטת אחרי כל השנים של ההשקעה עד שהגעת לתואר אחות מוסמכת?" תמהה חברתה.
"ממש לא! אני אוהבת מאוד את היכולת שלי לעזור לאנשים, לתמוך, לסייע, ומדי פעם לומר מילה טובה. אבל לא ציפיתי לכזו אווירה! במחלקת ילדים, ואפילו במחלקה האונקולוגית, יש יותר חיות מהמקום האפלולי הזה!" קולה עלה מבלי משים.
"שששש.... שלא תעוררי עלייך את חמתה של הלן! זה מה שחסר לנו, באמת. וחוץ מזה, את ממש נאיבית. לא ציפיתי לכזו אווירה... את עובדת בבית חולים, לא בלונה פארק! אם בשאר המחלקות יותר נעים לך, זה רק בונוס, לא מחויב המציאות."
"ודרך אגב, גם בטיפול נמרץ יש מקרים מעניינים." התערבה לפתע קלרה בשיחה. "החולה ההיא במיטה 13 לדוגמה!"
"מה הבעיה?" הגיבה איה באכזבה. "עוד ילדה חסרת אחריות, שלא הייתה מסוגלת להתאפק..."
"המשטרה חוששת שנסיבות האירוע פליליות!" העניין סביב השולחן גבר מרגע לרגע. קארין התעמקה בתווי פניה של חסרת ההכרה, מנסה לדלות מהם פרטים. מכשיר צפצף. אחת האחיות קמה.
"הילדה אכלה עוגה, שלפי טענת הנוכחים באירוע, ידועה כנקייה מבטנים! זה צוין בפירוש בתפריט. מסתבר שהמשפחה תגיש תביעה משפטית, זה סיפור של כמה מיליונים".
"על זה את חושבת? תאמיני לי, ההורים שלה היו שמחים מאוד לוותר על המיליונים השמנים הללו ולקבל ילדה נושמת ובריאה."
"היא יתומה. אביה מת לפני שנה", הוסיפה קלרה שלא ממין העניין.
הלן התקרבה אליהן, יורה את פקודותיה לכל עבר. צוות האחיות התפזר, וכל אחת פנתה למטלותיה.
רק אחת מהן נותרה מהורהרת.
המשמרת הארוכה הסתיימה. הצוותות התחלפו. היא ירדה אל תחנת הרכבת, וליבה לא נתן לה מנוח. כל הדרך התייסרה במחשבות, ומשהגיעה לביתה, כבר הייתה ההחלטה מאחוריה.
כעת יכלה לפנות בנינוחות ולעזור לילדיה בשיעורי הבית שלהם. ההשכבה הייתה זריזה, והיא התיישבה ליד המחשב, מקלידה במהירות מסמך ארוך.
זהו, היא ידעה. אין דרך חזרה.
אן הביטה סביבותיה. למרות כל הפעמים שהייתה במסעדה, תמיד אהבה להסתכל ולבחון כל פרט.
מפינה נסתרת בקעה מנגינת פסנתר רוגעת, שנוגנה במקצועיות על ידי פסנתרן בכיר ומבוקש.
אכן, שמה של המסעדה יאה לה והיא יאה לשמה. הרהרה אן בציניות.
"אל תדאגי, משלמים לו היטב". אמרה לילי, שעקבה אחרי מבטה של אן. הן פרצו בצחוק מהוסה. בתור חברות ותיקות ונאמנות, הן שידרו על אותו גל, או לפחות ניסו...
"בבקשה, הנה ההזמנה שלכם". הגיש להן מלצר חייכן את צלחות החרסינה היוקרתיות.
"העוגה במתכון הרגיל, נכון?" וידאה אן.
"הכול בסדר, המתכון הרגיל והקבוע". ענה המלצר שחיוכו על פניו והתרחק משם.
"נדמה לי שהוא עובד בכלל במטבח". לחשה אן ללילי, וזו משכה בכתפיה בחוסר עניין. "אולי היה חסר להם מלצר, מה אכפת לי? העיקר שלנו יש שירות".
אן שיקעה את הכפית בעוגה, והכניסה את הביס הראשון לפיה.
קול שקשוק הכוסות המנומס נדם באחת לשמע חבטה עמומה. המבטים הופנו בגניבה לכיוון מוקד ההתרחשות. אחד הנוכחים קם ממקומו במהירות.
המזוקן קינח את פיו מעדנות, והתחמק מהמסעדה. הפלאפון צלצל. "נו, איך הבלאגן שעשית?" גיחך בן שיחו.
"חגיגי ביותר". סקר האיש את סביבותיו, והתרחק מהמסעדה "אתה יודע. אמבולנסים, ניידות משטרה. את זה אני אוהב".
האיש מעבר לקו הצטחק. רונלד הרחיק את המכשיר מאזנו ואמר בחוסר שביעות רצון: "אתה יודע מה המוטו שלנו, נכון?! מקצוענות קרה ומחושבת. את הצחוק המבחיל שלך תשמור לבית, למשפחה שאין לך." סיים בבוטות, וניתק. פניו שבו לעטות את הבעתן הרגילה. ניידות החירום כבר עזבו את זירת האירוע. הוא רק הוציא בזהירות את שקית הבטנים מכיסו, וחייך בשביעות רצון.
וי דמיוני סומן. המשימה הראשונה הושלמה.
הטבח הראשי הופתע לגלות את מכתב ההתפטרות הענייני. הוא רק הניד בראשו בחוסר שביעות רצון. "חבל, הוא היה עובד מעולה. קשה היום למצוא אצל הצעירים האמריקניים אדם עם משמעת ומוסר עבודה גבוהים כל כך"...
למחרת כבר התפרסמה מודעת דרושים. מסעדת "אריסטוקרט" סיימה את תפקידה. במיוחד בעיניו של רונלד...
בית החולים הענק וידוע השם היה עמוס, כמו בכל יום ראשון. שיכורים מתקוטטים, ילדים שנפצעו ממשחקי רחוב... הפקידה במיון כבר התרגלה לעניין. הכול כרגיל.
במחלקת "טיפול נמרץ" הייתה אטמוספירה אחרת. מוניטורים צפצפו בקול חרישי, וצוות אחיות ישב דרוך והביט במסכים. מדי פעם, הייתה קמה אחת מהם וניגשת לחולה זה או אחר. קרובי משפחה הורשו להיכנס לשהות קצרה בלבד.
"אני אומרת לך", התלחששה קארין עם איה. "עוד שניה, ואני פשוט בורחת מכאן! איזו אווירה דיכאונית!"
"תגידי, שכחת איזה מקצוע למדת? את מתחרטת אחרי כל השנים של ההשקעה עד שהגעת לתואר אחות מוסמכת?" תמהה חברתה.
"ממש לא! אני אוהבת מאוד את היכולת שלי לעזור לאנשים, לתמוך, לסייע, ומדי פעם לומר מילה טובה. אבל לא ציפיתי לכזו אווירה! במחלקת ילדים, ואפילו במחלקה האונקולוגית, יש יותר חיות מהמקום האפלולי הזה!" קולה עלה מבלי משים.
"שששש.... שלא תעוררי עלייך את חמתה של הלן! זה מה שחסר לנו, באמת. וחוץ מזה, את ממש נאיבית. לא ציפיתי לכזו אווירה... את עובדת בבית חולים, לא בלונה פארק! אם בשאר המחלקות יותר נעים לך, זה רק בונוס, לא מחויב המציאות."
"ודרך אגב, גם בטיפול נמרץ יש מקרים מעניינים." התערבה לפתע קלרה בשיחה. "החולה ההיא במיטה 13 לדוגמה!"
"מה הבעיה?" הגיבה איה באכזבה. "עוד ילדה חסרת אחריות, שלא הייתה מסוגלת להתאפק..."
"המשטרה חוששת שנסיבות האירוע פליליות!" העניין סביב השולחן גבר מרגע לרגע. קארין התעמקה בתווי פניה של חסרת ההכרה, מנסה לדלות מהם פרטים. מכשיר צפצף. אחת האחיות קמה.
"הילדה אכלה עוגה, שלפי טענת הנוכחים באירוע, ידועה כנקייה מבטנים! זה צוין בפירוש בתפריט. מסתבר שהמשפחה תגיש תביעה משפטית, זה סיפור של כמה מיליונים".
"על זה את חושבת? תאמיני לי, ההורים שלה היו שמחים מאוד לוותר על המיליונים השמנים הללו ולקבל ילדה נושמת ובריאה."
"היא יתומה. אביה מת לפני שנה", הוסיפה קלרה שלא ממין העניין.
הלן התקרבה אליהן, יורה את פקודותיה לכל עבר. צוות האחיות התפזר, וכל אחת פנתה למטלותיה.
רק אחת מהן נותרה מהורהרת.
המשמרת הארוכה הסתיימה. הצוותות התחלפו. היא ירדה אל תחנת הרכבת, וליבה לא נתן לה מנוח. כל הדרך התייסרה במחשבות, ומשהגיעה לביתה, כבר הייתה ההחלטה מאחוריה.
כעת יכלה לפנות בנינוחות ולעזור לילדיה בשיעורי הבית שלהם. ההשכבה הייתה זריזה, והיא התיישבה ליד המחשב, מקלידה במהירות מסמך ארוך.
זהו, היא ידעה. אין דרך חזרה.
| ||
הוסף תגובה